בארץ לא רבים יודעים זאת, אולם מדי שנה מקיימת בני עקיבא העולמית תחרות "אוירוויזיון" משלה, שבה משתתפים נציגים מכל היבשת האירופאית. להפקה הגדולה והנוצצת קודמת כמובן תחרות "קדם אירוויזיון", כשבכל שנה נבחרת לה קהילה אחרת לארח את התחרות. הסניף שבו אני נמצא, בקופנהגן שבדנמרק, היה אמור לשלוח נציגים לתחרות ה"קדם" שהייתה אמורה להתקיים השנה באמסטרדם, אולם שינויים של הרגע האחרון הביאו לכך שבסופו של דבר נתבקשנו להרים את הפרויקט ולהעתיקו מאמסטרדם שבהולנד אל קופנהגן. כמו תמיד, כשכנכנסים ללחץ חוק מרפי עובד שעות נוספות ואז מתעוררות כל הבעיות. כך למשל התברר שלושה ימים לפני התחרות כי מילות השיר שחיברו החניכים מהסניף לא משהו. השיר התברר כסוג של שיר מחאה מתריס ופרובוקטיבי הביע בערך את כל מה שהחבר'ה הצעירים שכתבו אותו חושבים על כמה היהדות שוביניסטית וכל הפקפקה הזה… . אלעד, השליח המרכזי שלנו כאן, כמעט התעלף כששמע אותו, מה שהביא אותנו להישאר ערים כל הלילה בניסיון לכתוב מילים חדשות. שעתיים לפני שבת (שביציאתה אמורה להתקיים התחרות), נתקעו אלעד ושליחות נוספות של בנ"ע מהעיר מלמו במעלית בבניין שלנו. מתברר כי בשונה מהנהוג בישראל, בדנמרק כשכותבים במעלית כי היא מיועדת למקסימום 3 אנשים הם באמת מתכוונים לכך. בעוד אלעד והשליחות מחכים למחלצים הדנים שבוששו מלהגיע (הם הרי לא מכניסים שבת), הספקתי אני לתלוש בערך את כל השערות מהראש וכמעט לחטוף סדרה של התקפי-לב. ברגע האחרון חולצה החבורה מהמעלית, השבת נכנסה ועימה הרוגע המיוחל. השבת הייתה יוצאת מן הכלל וגם היא כמו ה"אירוויזיון" עמדה בסימן "60 לישראל" (אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה ערכי זה בשביל חבר`ה סקנדינבים לשכב על הרצפה בצורת "הרצל").
יום ראשון הגיע ועימו הרגע הגדול. אחרי התארגנות אין סופית, חזרות והתאמת סאונד, יצאנו לאירוע שהתקיים במקום ידוע בקופנהגן כמארח של להקות חדשות וכשרונות צעירים. האנשים החלו לזרום ולגדוש אט אט את האולם. הקיוסק נפתח והכרטיסים החלו להימכר. צמידים בצבעי כחול-לבן של בני עקיבא חולקו לבאים. למרות שבשלב מסוים התגנב חשש לליבנו למראה מספרם הלא מבוטל של כסאות מיותמים באולם, הרי שמהר מאוד החשש התבדה. האולם בסופו של דבר התמלא מפה לפה, ומספר הנוכחים טיפס במהירות לגבהים שלא העזנו לחלום עליהם. היו הורים שהגיעו במיוחד משבדיה לדנמרק לתחרות. הורים אחרים הגיעו בטיסה מאוסלו באותו בוקר בדיוק לאותה מטרה. את האירוע עצמו הנחה שחקן הקולנוע היהודי-דני הידוע קים בודניה, שגויס בהתנדבות לאירוע. אחת אחרי השנייה עלו להן הלהקות הנרגשות לבמה והפציצו את האולם בשירים מקוריים נוטפי ציונות. בקטעי מעבר צפינו בסרטון מרגש על 60 שנות העצמאות למדינה וכן בסרט אילם, סטייל צ`רלי צ`פלין, בכיכוב המדריכים שהציגו אתרים מרכזיים בעיר. מתוך כל האנרגיות והאנדרנלין שבאוויר הגענו לרגע שכולם חיכו לו: החלטת השופטים. אם להודות על האמת כולנו כבר ידענו מראש מי הם הזוכים, שכן ברגע שאלה עלו על הבמה לא היה ספק אצל אף אחד שהם ראויים לניצחון. רמת השיר המקצועית, שילוב הקולות המרשים והנוכחות המדהימה על הבמה של שלושת החניכים הצעירים מהסניף באוסלו, לקחו את כל שאר השירים, וכך גם את החניכים הגדולים והוותיקים בכיס הקטן. מחיאות הכפיים הסוערות העידו כי השלושה הללו בדרכם לתחרות הגדולה באמסטרדם.
עכשיו אני שוב בדירה. בחוץ מטפטף גשם אירופאי טיפוסי ואני שקוע בתוך ערימות הבלאגן, הבגדים והכביסות. לא פשוט לחזור לשגרה אחרי כל המתח והעשייה. מצד שני אין ברירה, כי בעוד יומיים טסים לשבת ארגון באוסלו ומשם לחופשת התאוששות בת שבוע ברומא. יומיים לאחר מכן שוב עולים על מטוס בדרך לאמסטרדם לתחרות הסופית. כזאת היא השגרה.
איתי פרנקל, שליח מטעם בן עמי, המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות ב-WZO ובני עקיבא העולמית
עושה לכם חשק לצאת לשליחות? כנסו לאתר בנ"ע העולמי: www.beneiakiva.net
