המושגים טומאה וטהרה משמשים בספר ויקרא בשני הקשרים שונים. הקשר אחד, עליו קראנו בשבועות האחרונים מתייחס להיבט הגופני של הטומאה והטהרה. אדם הנוגע בשרץ או בנבלה, וכן מי שהטומאה יוצאת מגופו כמו מצורע זב ונידה הם טמאים. התורה מצווה להתרחק מכל מה שקשור במוות – ואכן כל הטומאות קשורות בצורה זו או אחרת למוות. בין אם מדובר בחפצים חיצוניים לדמותו של האדם שהם מתים – שרץ נבלה ומת עצמו, ובין אם מדובר במוות המחלחל מהאדם החוצה – כמו מצורע ושאר טומאות היוצאות מגופו של אדם. כל אלו אסור להם לבוא בקרבה עם הקודש. הקודש הוא קדושת החיים, והתורה כולה מכוונת אל החיים עצמם.
בפרשתנו, פרשת קדושים, אנו מוצאים היבט אחר של מושגי הטומאה והטהרה הנוגע בהיבט הרוחני של נשמתו של האדם. ישנה טהרה רוחנית כמו ביום כיפור – "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם", וישנה טומאה רוחנית: "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר לפניכם". כאן אין מדובר בגוף, ולא אבריו של האדם הם הנטמאים או המיטהרים. כאן מדובר בעולמו הרוחני והפנימי של האדם. האדם חייב לנקות את עצמו מהחטא, והוא חייב להידבק בעולם הרוחני הטהור. קשה כמובן להגדיר מהי טומאה רוחנית. היא לא מדידה במובן המקובל של הדברים, ולא ניתן להצביע על פעולה כזו או אחרת. המילה המופשטת "טהרה" מחייבת להתמזג עם רוח טובה וקדושה, המבקשת את רוממות עולמו הרוחני של האדם. המילה המופשטת "טומאה" תובעת מהאדם להתרחק מכל מה שקשור מבחינה פנימית מעולמות שליליים הקיימים בו.
כל זה בהתייחס לאדם עצמו. ברם, הפרשה מדגישה גם עניין יסודי הנוגע לאומה כולה, והוא המאבק על ארץ ישראל. המאבק על ארץ ישראל והזכות לגור בה אינו מתנהל רק בשדה הקרב, ובמערכת החוץ והביטחון מול עמים זרים. היא צריכה להתנהל גם מול ריבונו של עולם. ארץ ישראל היא ארמונו של מלך ואין היא מקבלת לתוכה עוברי עבירה. הדברים מודגשים לקראת סוף הפרשה כאשר מבארת התורה מפני מה גלו העמים אשר לפנינו מארץ קודש זו, ומה מאיים גם עלינו אם לא נשכיל ללכת בדרך ראויה.
קדושת העריות היא תנאי הכרחי למגורים בארץ. דווקא המאמינים בייחודה של ארץ ישראל ובמעלתה הרוחנית המיוחדת הם המבינים לעומק כי בד בבד עם מפעל ההתיישבות מוטלת חובה לבצר את הישיבה בארץ על בסיס קדושת המחנה וטיב ההתנהגות. ארץ ישראל אינה סובלת מבחינה רוחנית את הקלקול הרוחני המצוי בתחום העריות. לעיתים אנו חושבים כי אנו עוזבים את הארץ או נסוגים ממנה, אולם ייתכן כי מדובר בהקאה שהארץ מקיאה אותנו מתוכה, בשעה שאין אנו נענים להתנהגות המיוחדת הנתבעת בארץ הזו.
בהמשך התורה מדברת לא רק על איסורי עריות כי אם גם על שפיכות דמים אסורה כעניין המטמא את הארץ, ויש עוד עניינים מעין אלו. מכאן כי חיים בארץ קודש מיוחדת תובעים התנהגות של קודש, ומבלעדי הבנה זו לא ניתן יהיה לדבוק בארץ. יישור ההתנהגות הציבורית והאישית לאור יסוד הקודש, בד בבד עם המאבק על ארץ ישראל, היא הדרך האמיתית. אנו חייבים אפוא להעצים את הצניעות הפנימית של האומה הישראלית ולהגביר את הזהירות משפיכות דמים אסורה, ואת שאר התיקונים שארץ זו תובעת. כך נקשר את המאבק על הארץ מצידה ההתיישבותי במאבק מצידה הרוחני, ונזכה לשבת על אדמתה בשלום.
