"דווקא כאן, באפילת המנהרה, תחת מבטו המאיים של הגרמני, פגשו עיני דף של שולחן ערוך, כולו מלא כתמי שמן… בראותי ניר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטנקטיבי לרגלי השומר, בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיני התחננתי בפניו שייתן לי את ה'בלעטל', את הדף…הוא נתן לי את הדף ואני לקחתי אותו לתוך המחנה… הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה… הדף הפך למוקד כינוס… כולם תפסו את החשיבות הסמלית של הדף" (מתוך "עלה לא נידף").
במילים אלו מתאר ה"עילוי מסיגט", דוד וייס (לימים הרב פרופ' דוד הלבני), כיצד השיג דף מתוך ספר "שולחן ערוך" במחנה הכפייה וולפסברג בשנת 1944. הדף שסימל את מסירות הנפש לחיים של לימוד בצל המוות, נשרף בסופו של דבר באש המשרפות בפסח תש"ה.
מאז, עבר הפליט דוד וייס כברת דרך, וזכה הרב פרופ' דוד הלבני להיבחר לקבל השנה את פרס ישראל ביום העצמאות השישים למדינת ישראל. שני קטבים אלו, השואה מחד ויום עצמאותנו מאידך, מסמלים את המעבר שעבר עם ישראל מאז ימי החורבן ועד היום. באופן קיומי, כולנו חווים מעבר שכזה בימים שבין יום הזכרון לשואה ולגבורה שחל השבוע ובין יום העצמאות שיחול בשבוע הבא.
חורבן קהילות ישראל בתקופת השואה עורר אצל רבים שאלות אמוניות נוקבות. אנשים מאמינים היודעים כי השגחת ה' באה לידי ביטוי בהנהגת העולם התקשו להבין את פשרה של השואה. האם השואה היא תוצאה של חטא, ואם כן מהו חטא זה?
הרב פרופ' הלבני (בהקדמה למחזור וולפסברג תש"ה) משיב בצורה נחרצת לשאלה זו וכותב: "תליית השואה בחטא היא הוצאת לעז על הסובלים שהם בעצמם גרמו לסבלם. אין חטא ועוון שראוי לעונש של שואה. השואה נשארת חידה סתומה שאין לה הסבר, וכל המסבירה הופך אותה לתופעה טבעית מתחייבת, מקטין את מידת רשעותה ומוריד את מידת אשמתם של המבצעים."
אולם עדיין נותרת השאלה במקומה: מדוע עמד ה' מנגד ולא מנע רצח עוללים ויונקים, חכמים ותלמידיהם? ובכן, איננו יודעים את חשבונותיו של הקב"ה ובוודאי כשאנו עומדים לנוכח אסון שאין לו אח ורע בהיסטוריה העולמית. בהתבוננות אנושית אנו מבינים שהקב"ה לא הגביל את בחירתם החופשית של בני האדם אפילו כשבחרו ברשעות מתועבת בלתי אנושית. הגרמנים ושותפיהם בחרו במוות.
אולם לנוכח האפילה וכוחות הרוע הפציע אור הבחירה החופשית בטוב. היהודים תושבי ארץ ישראל יחד עם האודים המוצלים ועולים מארצות המזרח, בחרו לקבל אחריות על המשך קיומו של עם ישראל ולחדש את הריבונות יהודית בארץ ישראל אחרי למעלה מ-1800 שנה. הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות וביסוסה הכלכלי של מדינתנו, התאפשרו הודות לחלון הזדמנויות שפתח לנו הקב"ה בהיסטוריה, והבחירה החופשית של עמנו לקבל את האחריות.
בשנים האחרונות ישנה מודעות רבה למצבם של ניצולי השואה החיים מתחת לקו העוני. עיסוק זה משכיח מתודעתנו את מיליוני הניצולים שחזרו ממחנות הריכוז, בחרו לפתוח דף חדש והצליחו בחייהם להקים משפחות, לחנך, ליצור, לפתח, להמציא ולקדם את העולם. אין ספק שמשא העבר, זיכרונות העולם שחרב ותמונות אימת התופת, ילוו את האודים המוצלים עד יומם האחרון, אולם רובם הצליחו בחייהם למרות משא זה. ניצולים אלה מלמדים אותנו, שגם אנשים המתחילים בנתוני פתיחה קשים, יכולים להגיע לפיסגה.
זכינו לשישים שנות עצמאות יהודית בארץ ישראל. מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעיננו. אם לפני שישים וחמש שנה היו מספרים לאותם ניצולים כיצד תיראה המציאות של היום, הדבר היה נראה ונשמע להם כחזון אוטופי.
מדינת ישראל בשנת תשס"ח עומדת בפני אתגרים משמעותיים. אויבינו מצפון, מדרום וממזרח קוראים תיגר על עצם קיומנו. הפערים הכלכליים בקרבנו גדלים. צביונה היהודי של המדינה אינו מוסכם, ועוד כהנה וכהנה. הבחירה החופשית עומדת בפנינו. אם נלך בדרכם של מייסדי המדינה וניצולי השואה ונבחר לחנך, ליצור, לפתח ולהתמודד עם הסכנות והקשיים, נצליח להפוך את מדינתנו למקום טוב ובטוח יותר לדורות הבאים.
הרב משה שפטר הוא רבו של קיבוץ טירת-צבי ומרבני 'צהר'
