ימי ספירת העומר הם ביסודם ימי שמחה, כמיהה והתכוננות לקראת קבלת התורה. הדבר נתבאר כבר בדברי ספר החינוך שכתב כי הספירה היא ביטוי לכיסופים לתורה: "יִמנה מתי יבוא העת הנכסף אליו". לצערנו הפכו במהלך הדורות ימי שמחה אלו לימי אבלות, וכך גם נתקבעו בתודעה הקולקטיבית של עם ישראל.
מהפך זה התחולל לאחר שקהילות רבות חרבו בימי הספירה במהלך מסעות הצלב בשנת תתנ"ו ונהרסו מוסדות התורה. בכך הפכו ימים אלו של עלייה בתורה לימים של חורבן ובטלה השמחה. משבר נוסף ומוכר יותר אירע בתקופתו של רבי עקיבא, אז מתו עשרים וארבע אלף תלמידיו של רבי עקיבא בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות סב ב). רבים שאלו מדוע מתו תלמידי ר"ע דווקא בין פסח לעצרת, שהם כאמור ימי שמחה לקראת קבלת התורה? התשובה שענו היא שתלמידי רבי עקיבא אמנם למדו הרבה תורה, אולם הם לא מילאו את התנאי הבסיסי לקבלת התורה: כבוד הדדי למרות חילוקי דעות וחילוקי גוונים. התנאי לקבלת התורה הוא "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד".
אמנם אין להבין כפשוטו את הביטוי "כאיש אחד בלב אחד", שהרי קבלת התורה לא הייתה שווה אצל כולם. כל אחד מבני ישראל קיבל את התורה כפי כוחו, כפי שאומר המדרש על הפסוק 'קול ה' בכח'- "בכח של כל אחד ואחד. הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן. אמר הקב"ה לישראל: לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהוּת הרבה יש בשמים אלא תהיו יודעים שאני הוא ה' אלהיך, שנאמר 'אנכי ה' אלהיך'" (שמו"ר פרשה כט).
המדרש מספר כי בקבלת התורה אמנם נשמע קול אחד- "קול אלוקים", אולם מכיוון שכל אחד שמע קול שונה כפי כוחו, נדמה היה שיש לכאורה אלוהוּת הרבה ושאין מקור אחד לכל הקולות שנשמעו. מכאן הדרך להתפלגות לקבוצות, לכתות, לזרמים ולתת-זרמים, לפילוגים ולחילוקים היא קצרה. זו הסיבה בגללה נפתחו עשרת הדברות בקביעה "אנכי ה' אלוקיך". האחד והיחיד הוא המקור לקולות הרבים.
לשם השגת הכרה זו, שלמרות שישנם קולות רבים הרי ששורש אחד לכולם, נדרשה הכנה גדולה בבחינת "כאיש אחד בלב אחד", ומוּכנוּת זו נדרשת בשני מישורים – הן במישור העיוני והן במישור הרגשי.
תלמידי רבי עקיבא נכשלו בקיום של "כאיש אחד בלב אחד" ולא נהגו כבוד זה לזה. גם אם הם לא השמיעו ביטויי גנאי וזלזול אחד כלפי השני, הרי שהם לא העריכו את דעתו של השני ולא כיבדו אותה. זלזול זה הוביל בסופו של דבר גם למחיקת האיש שמאחורי הדעה. חוסר הכנה לקבלת תורה היא שפילגתם, ולכן הם גם מתו בין פסח לעצרת, הימים המיוחדים להכנה לקבלת התורה.
ניתן להעלות השערה נוספת לשורש הפילוג בין תלמידי רבי עקיבא. ידוע כי תקופתו של רבי עקיבא ותלמידיו הייתה סוערת ביותר. הימים ימי מרד בר כוכבא, על ההכנות למרד שבסופו בא הכישלון. מחלוקות רבות היו בעם ישראל כיצד להגיב לכיבוש הרומאי. היו שצידדו במרד ובהצטרפות לבר כוכבא והיו שחשבו אחרת. המחלוקת והמשבר הזמינו תשובות שונות וקוטביות, כשכל אחד מציע את מה שנכון בעיניו. גם תלמידי רבי עקיבא הצמיחו עמדות שונות בין התלמידים, שבאו לידי ביטוי בתחומי החינוך, החברה והפוליטיקה. כל אחד מהתלמידים אמנם היה רשאי לדבוק בדרכו, ואפילו היה חייב בכך על מנת להיות נאמן לרוחו. אולם כישלונם היה בכך "שלא נהגו כבוד זה לזה".
גם הימים הללו בהם אנו מצויים, הם ימי משבר לישראל. גם כיום אין פיתרון אחד מוסכם על כל ההנהגה התורנית והרוחנית. למחלה קלה מצויה בדרך כלל תרופה פשוטה אחת, אולם למחלה קשה אין תרופה בדוקה אחת, אלא הצעות אלטרנטיביות שונות בבחינת "קול ה' בכח – בכח של כל אחד ואחד". אולם עלינו לזכור כי למרות ריבוי הקולות אם לא נדע גם לקיים בנו "כאיש אחד בלב אחד", הרי שאנו עתידים ליפול באותה המכשלה כמו תלמידי רבי עקיבא. זלזול וחוסר כבוד הם מתכון לפילוג המחנה, לקרע, להתכתשויות מילוליות, לזלזול ולחזרה על כישלונם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה לזה.
הרב אלישע אבינר, חבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
