כותרת משנה: מגילת אסתר נטולת דמויות מופת והגילויים שמימיים, עלולה בקלות להצטייר כסוג של טלנובלה בינונית אם לא פחות מכך. כדי למצוא בה את ההשגחה האלוקית, חייבים להבין כי לעיתים היא מתגלמת דרך נדודי שינה של מלך זקן שמביאים בסופו של דבר לנקודת מפנה דרמטית בכל הקשור לגורל היהודים.
כשאנו באים לבחון את מגילת אסתר, אנו מוצאים כי מדובר בטקסט חריג למדי בנופה של הספרות המקראית.
הדבר ניכר, תחילה, בתוכנו של הסיפור שעוסק במשתאות, בשיכורים ובנשים הטובלות שבועות וחודשים בשמנים ובבשמים. אין כאן דמויות מופת. זהו סיפור על בעלי שררה ותאווה והם גיבורי המגילה, ומהם נארגת עלילתה.
בחגים אחרים, לעומת זאת, העלילה מרוממת ומחוננת בהרבה. פסח עוסק ביציאת מצרים ובהפיכתו של העם היהודי מעם של עבדים לעם בן חורין. בשבועות אנו קוראים על ירידתה של תורת ישראל לעולם, בחנוכה אנו קוראים על מלחמה בתרבות אלילית, טיהור וכינון המקדש מחדש, ומהו תוכנה הנאצל של מגילת אסתר? האם הסיפור מתרומם בנקודה כלשהי ממה שבקלות יכול להיחשב לטלנובלה בינונית לסיפור תנכ"י ראוי לשמו?
הפער המתואר ניכר גם בהקשר ההיסטורי. בעוד שכל אחד מסיפורי החגים חולל תפנית משמעותית בהיסטוריה של עם ישראל (כאמור, יציאת מצרים, מתן תורה, כינון המקדש והקמת מלכות בית חשמונאי), הרי שסיפור המגילה אמנם מספר על גזירה שהופרה, אולם מצבם של היהודים לא השתנה בעקבות סיפור המגילה במאומה. חז"ל היטיבו לבטא זאת כשאמרו: 'אכתי עבדי אחשורוש אנן' [=עדיין עבדי אחשורוש אנחנו], ובמילים פשוטות: גם לאחר סיומה של המגילה נותרו היהודים בגלות, נתונים לחסדיהם של מלכי פרס בעלי הקפריזות. הסרת הטבעת מאצבעו של המן והעברתה למרדכי, יכולה אף היא להתברר ברבות הימים כלא יותר מאפיזודה חולפת. אז על מה החגיגה הגדולה?
נקודה שלישית שבה ניכר הפער שבין פורים לחגים אחרים הוא נוכחותו, או ליתר דיוק, אי נוכחותו של הקב"ה בסיפור. בכל המגילה כולה לא מופיע שמו של אלוקים ולו פעם אחת, אפילו לא ברמז. המגילה מסופרת דרך פריזמה אנושית שיד המקרה שולטת בה, ללא שום תיאור של השגחה, נס או הכוונה מלמעלה. האמנם טקסט שכזה, ראוי לו לבוא בשערי התנ"ך? לשם השוואה: ספר החשמונאים שהוא כל כולו שירות ותשבחות לאל לא זכה להיכלל בתנ"ך, ואילו מגילת אסתר כן?!
התמיהה שעולה מסך כל הנתונים הללו ביחס לפורים מתעצמת שבעתיים, כשאנו נתקלים באחד המקורות המפורסמים בחז"ל הקובע כי מכל החגים כולם, חג הפורים עתיד להיות החג היחידי שלא יתבטל לעולם (מדרש משלי פרשה ט'). ואנו נשוב ונשאל דווקא הוא מכולם??
בשביל לנסות ולהתמודד עם הקושיות הללו נזדקק למשל מעולם החינוך. ישנם מורים כריזמתיים המדברים בפאתוס ובעוצמה. הם בעלי יכולת דרמטית, וכשהם נכנסים לכתה ו'מהפנטים' את התלמידים, נפערים הפיות לנוכח העוצמה, הכריזמה והנוכחות.
לעומת אלו, ישנם מורים אחרים, צנועים שדיבורם בנחת ובשקט, ואת רוב השיעור הם מעבירים בשתיקה ובכך מאפשרים לתלמידים לדבר, ובאמצעות דבריהם הוא מנתב ומכלכל את השיעור לכיוונים בהם הוא חפץ.
נשאלת השאלה בייקרו של מי יחפוץ מנהל ביה"ס? מי מהם יזכה לחתימה על חוזה ארוך טווח? על פניו נדמה כי המנהל יעדיף את המורה הראשון, אולם במחשבה מעמיקה יותר נראה שהתמונה מתהפכת.
תהליכים אמתיים ועמוקים יכולים להתרחש, פעמים רבות, דווקא אצל המורה המציע את המודל השני. המורה הכריזמתי אמנם כובש את ליבות תלמידיו, אולם הוא איננו בהכרח יוצר אצלם תנועה פנימית משלהם. פעמים רבות חולף לו השיעור, השליש ולבסוף השנה כולה, ואו אז מגלים התלמידים שלאחר לכתו של המורה הכריזמתי הם נותרו עירומים, ללא יכולת עצמית.
'הסתתרותו' של המורה הצנוע, לעומת זאת, היא בבחינת 'פינוי מקום' המאפשר לתהליך להתרחש. המורה השני מעודד הצמחה איטית ושיטתית מלמטה, וכך נוצרת לה דינאמיקה של הקשבה וההעמקה.
כמובן שאיננו יכולים לפסול על הסף את העוצמה של המורה הראשון. אין ספק כי גם לרגעים דרמטיים יש ערך רב והם לא פעם מכוננים בלב השומעים אותם תנועה, ובכך מותירים רושם הפועל את פעולתו לאורך השנים.
נדמה כי המתח שבין שני מורים אלו, הוא גם המתח שבין חג הפורים לשאר החגים. חג הפורים נעדר דרמה. אין בו את הים הנקרע של יציאת מצרים, את הקולות והברקים של מעמד הר סיני או את פח השמן המסרב להתכלות במשך שמונה ימים. לכל הניסים הללו בודאי יש ערך משמעותי בעיצוב תודעתו של העם היהודי, אולם ערכו של פורים בא לו דווקא מהיעדרותו של הקב"ה. בהסתתרותו שהיא בחינה של עד כדי העלמות.
בפורים, כך מופיע בחלק מספרי החסידות, אנו מגלים את 'מידת הענווה' של הקב"ה, שאיננו משדד את כל מערכות הטבע בשביל להופיע ולהתגלות. מדובר בחוויה זעירה המתאפיינת בעוצמות פחותות ובדרמה מצומצמת מבשאר החגים, אולם דווקא משום כך בפורים מתאפשר לו תהליך פנימי של הקשבה. זהו תהליך המאפיין עם היושב בגלות ואיננו חווה ניסים גלויים, אולם לומד להקשיב להשגחה האלוקית המתגלמת דרך נדודי שינה של מלך זקן שמביאים בסופו של דבר לנקודת מפנה דרמטית בכל הקשור לגורלם.
בפורים רוכש עם ישראל יכולת של הקשבה, יכולות של צמיחה מלמטה שיש בה מימד של נצח, שתוותר בקרבם גם כשישקע אבק ההתרחשות עצמה. היכולת להקשיב למציאות גם כשמדובר ב"סתם עוד יום של חול" שאין בו דרמות גדולות, היא יכולת קריטית. יכולת שכזאת מתאפשרת דווקא במקום, בסיטואציה ובזמן שבו לא מתרחשים דברים גדולים, ועדיין תשומת לבנו מופנית לסיטואציה, כדרך שעושה מגילת אסתר.
הנהגת הבורא כפי שהיא מצוינת בפורים כוללת בתוכה מוסר השכל חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ובהנהגה. לעתים קרובות הדרך לעודד צמיחה, קבלה מחודשת וכשרון חבוי, היא דווקא באמצעות פינוי המקום. השקט וההרפיה מאפשרים לעיתים לתהליכים להתרחש מעצמם ללא קולות וברקים, ללא פרוטכניקות מרהיבות וללא הנכחה בלתי מסויגת של המנהיגות. מנהיג, כך למדים אנו בפורים, צריך לדעת גם לפעמים להסתתר, או כפי שאמרו חז"ל: "אסתר מן התורה מניין? שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא' ".
פורים שמח!
הרב איתמר אלדר, ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן, מרצה במכללת 'אוהלו' ומרבני 'צהר'
