כותרת משנה: כיצד קרה שבעוד שהיהדות מגנה את השכרות ואיבוד העשתונות, תפסו השתייה וההתבסמות תופסים מקום חשוב כל כך בפורים?
אין דבר מה מנוגד יותר לדמותו של האדם היהודי מאשר דמות השיכור. התורה משתמשת בדמותו של השיכור בכדי לתאר את הסיבה לחטאו של נח עם יציאתו מן התיבה: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". תוצאת השכרות מתוארת גם בדמותו של לוט, השותה ומשתכר ומוצא את עצמו נאנס על ידי בנותיו. השיכור הוא למעשה מי שמאבד את דעתו ומסיר את צלם האלוקים שבו מעליו. הייחודיות של האדם החושב והבוחר סרה מעל השיכור, בעוד הוא נסחף אחר השתלהבות יצרית שאולי מעוררת את כוחותיו אך מקלפת את רוממות דמותו. גם ההלכה הביאה עמדה זו לידי ביטוי וקבעה כי "שכור שמתפלל כאילו עובד עבודה זרה". גם החסידות, שהעמידה את השתייה במוקד ההתוועדות החסידית, לא כינתה את האירוע שתיית יין, כי אם "אמירת לחיים". מכאן שביהדות החוויה הקשורה בשתייה אינה סובבת סביב המשקה עצמו, כי אם סביב השחרור המסוים והמאופק שהוא מזמן.
דווקא משום כך בולטת העובדה כי בפורים הכללים הם אחרים. כל כך אחרים עד שקבעו חכמים כי "חייב איניש לביסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אמנם, מבחינה מעשית, היו רבים שראו בדברים אליגוריה בלבד ולא צו נורמטיבי, אולם כך או אחרת (ובוודאי שלפי דעת אלה הסוברים שאכן חובה להתבסם בפורים) עולה ובוקעת השאלה: מהו תוכנה של שיכרות זו ומה היא מבקשת להשיג? כיצד שכרות זו מתיישבת עם העיקרון הכללי העוין את ההשתכרות ואת איבוד צלמו הרוחני של האדם?
תשובה לשאלה זו עולה מתוך המגילה עצמה שתוכנה מנוגד למה שאנו רגילים לקרוא בתנ"ך. מגילת אסתר מתארת בציניות עולם המתנהל על פי גחמות מלך ויועצו. זהו עולם בו נבחרת אשת המלך לפי מאפיינים חיצוניים בלבד וגזירות מושתתות ומבוטלות כחלק ממסיבת יין. זהו למעשה גם חידושה של מגילת אסתר. אילו לא הייתה מגילת אסתר נכללת בתנ"ך היינו סבורים כי אלוקים פועל רק בתנאים סביבתיים של הוד והדר כמו במקדש, בארץ ישראל או בנבואה. מגילת אסתר באה ללמדנו כי ערכים ותכנים נעלים מתגלים לעיתים בצורה הפוכה. גם בהיכלו של מלך הולל ומופקר כאחשוורוש ישנה השגחה אלוקית. גם שם דברים מתרחשים בסדר מסוים ובניסיות נטולת הסבר.
מכאן גם מתורצת הצורה המיוחדת של חגיגות הפורים. למרות השתייה והשכרות, אין מדובר בתכנים שונים מבכל חג. מסיבת פורים לא נועדה לרדד את דמות האדם או להשפילו בבדיחות או בנשף מסכות מאולץ. תכני מסיבת הפורים הם בדיוק אותם תכנים של שאר החגים ההיסטוריים של עם ישראל,כשהדבר המייחד את פורים הוא הכלי החיצוני. לא הוללות כי אם שמחה, לא כובד ראש כי אם התבסמות (לא שכרות!), לא לימוד אינטלקטואלי כי אם ריקוד מרגש. כל אלה הן צורות מיוחדות להבעת תוכנו של חג הפורים בלבוש מיוחד. הערכים הם אמוניים באותה מידה, אלא שהפעם הם מראים כי גם בעולם שבו אחשוורוש נראה כמי שמולך בראש, יש סדר אלוקי. את הסדר המיוחד הזה אנו מביעים בשתייה כדת ובערכיות נפלאה.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
