מגילת אסתר מסתיימת בנימה האופטימית הבאה: "וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה: עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". קריאה מדוקדקת של הפסוקים הללו מלמדת על המהפך הנפשי הגדול שהתחולל בליבם של היהודים. מרדכי אף מאריך ומבאר את המהלך ההיסטורי לפרטיו: "וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי …לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".
לא ברור מדוע נזקק מרדכי לפרט באגרתו את כל שאירע? האם כל רצונו היה למנוע שכחה? האם הוא בקש להעמיק את ההזדהות עם טעמי המצווה?
בכדי להשיב על השאלה, אנו נדרשים לחזור אל תחילתה של המגילה, ותוך כדי הקריאה לעקוב אחר הצדדים האישיים המסתתרים בין פרטי הסיפור. מדובר בפרטים שרצף האירועים של סיפור המסגרת לא נותן להם מקום ראוי, דבר שגורם להם להיבלע. המגילה מספרת לנו כי אסתר היא נערה יתומה שמרדכי היה לה לאומן, אולם היא אינה מספרת לנו כיצד יתמות זו השפיעה על עולמה. יתר על כן, ניתן להניח כי לאור עברה הקשה של אסתר הסובבים אותה הגיבו בזעזוע ללקיחתה לארמונו של אחשורוש. הרי רק המחשבה על הנערה הצנועה שמוצאת לפתע את עצמה בבית הנשים, במקום המשדר מציאות הפוכה לחלוטין מבית מרדכי, מעוררת חלחלה. כיצד הגיב הציבור היהודי? מה אמרו על כך השכנים של מרדכי? איך אפשר להסביר את הצדק האלוקי במקרה של נערה שכזאת? אין לי ספק שכולם תהו, בלחש או בקול, בסתר או בגלוי: "למה דווקא היא?"
מרדכי היה היחיד שהבין את התמונה השלמה ולכן גם היה היחיד שלא נפל לייאוש. הוא האמין שבמציאות העגומה יש שורש של אור וטוב ושהאל המסתתר, עתיד לגלות את פניו ואור חדש יאיר. מרדכי לא התכחש למציאות העגומה. גם הוא ידע שהאירוע הוא קשה, אבל דווקא משום כך הוא ידע כי מהם עתיד לעמוד רווח והצלה ליהודים. ממבט רחב של פרספקטיבה היסטורית אנו יודעים כי מרדכי צדק. האירוע הטראומטי הפך לאירוע שיש בו בכדי להציל את העם היהודי מאסון גדול.
לעניות דעתי זו גם הייתה כוונתו של מרדכי בסוף המגילה כשהוא חוזר ומזכיר לעם ישראל את השתלשלות האירועים. הוא בעצם אומר ליהודי אותו הדור וכך גם לנו: אתם זוכרים כיצד הכל התחיל? זוכרים מה חשבתם אז? איך התייחסתם להנהגה האלוקית בימים הקשים ההם?
המסר של מרדכי קורא לנו להתבונן על המציאות בעין רחבה, תוך מתן אמון בהנהגה האלוקית מתוך הכרה שכל כולה צדק ומשפט, ולכן היא עוד תאיר אלינו את פניה. בסופו של יום יתקבצו כל פרטי הסיפור לכלל פרשה אחת שיש בה קשר בין אירוע למשנהו.
בדיוק בגלל חשיבותו של המסר הזה "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה". מאותה סיבה בדיוק קבעו חז"ל כי כל המועדים עתידים להתבטל למעט פורים. בפורים אנו מקבלים מהקב"ה משקפיים אלוקיות המלמדות אותנו כיצד להתבונן במציאות.
מסר זה מתחבר עם הפרקים הראשונים של ספר ויקרא, אותו התחלנו לקרוא בשבוע שעבר, שעוסקים בקורבן העולה. קרבן העולה כשמו כן הוא: עולה כולו לה'. העולה משקפת את הנתינה המוחלטת, את ההתמסרות וההתכללות של האדם בעולם הרוחני. "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת ומרבני 'צהר'
