"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יב.)
הגמ' הנ"ל אינה מציינת שבני ישראל אכלו אוכל לא כשר. הם גם לא שתו חלילה יין נסך. ההיפך הוא הנכון – "'והשתיה כדת (אין אונס)' מאי כדת? אמר רבי חנן משום רבי מאיר: כדת של תורה…'אין אונס' אמר רבי אלעזר: מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו. 'לעשות כרצון איש ואיש', אמר רבא לעשות כרצון מרדכי והמן …" . ע"פ חז"ל, בסעודתו של אחשוורוש היה אוכל כשר למהדרין. אפילו היין היה כשר. מרדכי בעצמו היה המשגיח ("כרצון מרדכי"). מהו א"כ החטא החמור כ"כ שבגינו נתחייבו כליה? הרי הם נהנו בהיתר ובהכשר גלאט?!
רבי יוסף קארו, הבית יוסף, בספרו המיוחד "מגיד מישרים" (ספר המתאר את גילויי המלאך שזכה אליהם בשנתו) בפרשת ויקהל, נותן הסבר לחומרת החטא, וז"ל : "…דליכא למימר דמשום דאכלו מאכלות אסורות איחייבו דהא כתיב והשתייה כדת וכו'. כלומר דעל פי דת כל אחד ואחד היתה השתייה דישראל …וז"ש אין אונס והיינו דכתיב לעשות כרצון איש ואיש. אבל חובא דילהון אע"ג דאוכלין ומשקין הוו דהתירה מ"מ כיון דמסעודתו של אותו רשע נהנו הוי כאלו כנסת ישראל ינקא מההוא סטרא… והיינו טעמא דאמור רבנן: 'ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים'".
ע"פ ר' יוסף קארו, חטא אחד מהותי עמד ביסוד הגזירה. עם ישראל התרגל לגלות. יתרה מכך, הם עשו אידיאליזציה מהגלות – "עובדי ע"ז בטהרה". ההסכמה עם מצבו החדש של העם, היתה כה גדולה עד שאף לא אחד מהם הרגיש בעיה בכך שסעודתו של אחשוורוש נערכה בכלי בית המקדש : "'וכלים מכלים שונים' – אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו" (מגילה יא:).ליהודים לא היתה בעיה לאכול ולהשתקע בגלות, כל עוד יהיה להם אוכל כשר. מן הסתם היו להם מסעדות כשרות בשפע, בתי כנסת מפוארים וקהילות מבוססות, באופן שהשכיח לחלוטין את חסרונה של ארץ ישראל. יתכן ואף אימצו הם אזרחות פרסית ואיבדו עם הזמן את זהותם הציונית-ישראלית. אין כל ספק שההמנון הפרסי הושר בהתלהבות גדולה יותר מזה הישראלי. יהודי שושן הפכו מיהודים-ישראלים לפרסיים בני דת משה.
זוהי בדיוק הסיבה לכך שאין אומרים הלל בפורים. הגמרא (מגילה י"ד., ערכין י:) דנה בסוגיא זו וז"ל:"אי הכי הלל נמי נימא? לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ… רבא אמר …אכתי עבדי אחשורוש אנן (עדיין עבדי אחשוורוש אנו)". ופירש רש"י: "אכתי עבדי אחשורוש אנן – דלא נגאלו אלא מן המיתה" . בדברי רש"י אלו מצוין עומק הטרגדיה שבגאולת יהודי ממלכת אחשוורוש שבפורים, שלא זכתה לקבוע הלל לדורות. הגם שניצלו היהודים ממוות, לא נגאלו מן הגלות, ואף אם זכו בחיים, אין חיים בגולה קרויים חיים, עד כדי שיאמרו עליהם שירה והלל. "כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי:). המסר של המגילה הוא חד ביותר. חיים בגולה אינם קרויים חיים. תכלית כתיבתה של המגילה , לקרב את לבם לארץ ישראל לאהבתה וליישובה, ומתוך כך להשלים את הגאולה, כך שגם עליה יוכלו לומר הלל. מגילת אסתר, היא תיאור השלילה בחיי היהודים בגלות, וקריאת האזהרה שאף שלפעמים נדמה כי חיי הגולה נוחים וטובים, גם מבחינה גשמית, ולעתים גם מבחינה רוחנית, אסור לעולם להתרגל לכך ולעשות הצדקות למצב זה.
בסופו של דבר, ההלל האבוד מצא את מקומו, בחג גאולה נוסף, המציין את היום בו זכינו להשכיל ולשוב לארץ ישראל– יום עצמאותינו…
הרב רונן נויבירט, ר"מ בישיבת ההסדר בפ"ת, רב קהילת "מוריה" בעיר ומנהל מחלקת קשרי החוץ של ארגון רבני 'צהר'
