כאשר אנו מנסים לבחון מהו המוטיב המרכזי בחג הפסח ואת המסר המחשבתי שהוא מעביר לדורות הבאים, אנו רואים שמימד הזמן מרחף מעל כל ההתרחשויות ומשמש אף כבסיס הלכתי משמעותי בהלכות החג. סימן הפסח הוא חיפזון: בחיפזון יצאנו ממצרים. בחיפזון אופים את המצות. בחיפזון אוכלים את האפיקומן ואף מגילת "שיר השירים" (אותה קוראים בשבת חול המועד) מדברת על "החיפזון" שלא היה לרעיה ובשל כך ברח דודה והשאיר אותה לבדה. אף שמו של החג "פסח" הבא משם הפעולה "לפסוח", כלומר דילג, מזכיר את הפסיחה שיש בה חיפזון ובמהירות.
חיפזון זה משפיע גם על הלכות הפסח: זמן החמצת הבצק, זמן אכילת כזית מצה, זמן אכילת האפיקומן, סוף זמן אכילת חמץ בערב הפסח ועוד.
מה הסיבה להלכות המאוד מדויקות הללו?
ניתן להסביר ציווים אלו על פי מאמרו הידוע של הרב סולובייצ'יק – "קול דודי דופק"; מאמר אשר נכתב מספר שנים לאחר הקמת המדינה. במאמר זה מתוארת הסיטואציה הלקוחה משיר השירים המוזכרת לעיל, שבה הדוד והרעיה עורגים זה לזה, ודווקא בשעה המכריעה, עת אשר "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי, יונתי תמתי", עונה לו הרעיה "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?", שבר שבסופו של דבר מוביל ל"דודי חמק עבר".
בחלקה השני של מגילת שיר השירים הרעייה מחפשת את דודה בשנית. היא מבקשת לחזור לנקודה שפוספסה. אולם כעת החיפוש כבר איננו פשוט: "מצאוני השמרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". החיפוש מסתיים בתחושת החמצה של אהבה שאינה ממומשת. הפרשנים מסבירים כי הדוד הדופק בדלת היא גאולת עם ישראל. הרעייה איננה פותחת מיד, היא מתמהמהת. יש לה עכשיו זמן לדברים אחרים, צריך לדאוג לניקיון הרגליים, לחפש לבוש מתאים, יש לדאוג למצב הכלכלי, אולם בינתיים הדוד חומק ועובר. פספוס הזדמנות הגאולה נענה במידת הדין המכה בעם ישראל "מצאוני השומרים… הכוני, פצעוני" – אלו הם אומות העולם אשר בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו, ובוודאי בימים של טרום הקמת מדינת ישראל, בימי השואה האיומים.
היהדות באופן כללי, ובפסח באופן פרטי, מחנכים אותנו "לעמידה בזמנים". הרי מה אכפת לו לקב"ה אם נעשה מלאכה שנייה לאחר כניסת השבת, או שבצק המצה יעמוד שנייה אחת יותר משמונה עשרה דקות? מהו בעצם אותו דקדוק קטנוני שתוחם את חיינו בסד מוגדר שמשמעו ההבדל בין איסור המחייב סקילה או כרת לבין חיים של קיום מצווה?
חג הפסח מלמד אותנו את המשמעות של ניצול ההזדמנות. ההבדל בין המילה "חמץ" מחד ו"מצה" מאידך מתבטא בפסיק הקטן המבחין בין האות ה' לאות ח'. באכילת המצה אנו מראים כיצד ניצלנו את ההזדמנות בה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בא לגאול אותנו, ולמרות זאת לא התמהמנו, על אף שהיו לנו דברים רבים לעשות ולארגן לפני היציאה ממצרים.
"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה".
אכילת המצה לא נובעת מכך שבני ישראל גורשו על ידי המצרים ולראיה, שביקש הקב"ה מישראל להישאר בבתיהם כל אותו הלילה, היא נובעת מכך שעם ישראל מנצל את ההזדמנות להיגאל לפני שקיעתו בחמישים מדרגות הטומאה. הוא איננו מחמיץ את השעה, ורואה לנגד עיניו רק את ציווי הקב"ה לצאת ממקום לא לו, ולא את טובתו וטעמו האישי.
מכאן אנו יכולים להבין את המדרש המפורסם "ושמרתם את המצות – אל תקרי מצות אלא מצוות". כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה מצווה ידך עשה אותה מיד. באותו החיפזון ממש אנו קוראים כיום לאחינו ואחיותינו ברחבי העולם ואומרים להם: "קול דודי דופק", נצלו את היום, השעה והדקה והצטרפו למהלך הגאולה.
יה"ר שנזכה בעזרת ה' לראות את הגאולה העתידה. "וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ" – בחיפזון.
הרב תומר גרוסמן הוא שליח החינוך המרכזי של תנועת בני עקיבא העולמית בארה"ב וצפון אמריקה
