פרשת ויקרא (אותה קראנו בשבוע שעבר) ופרשת (אותה אנו קוראים השבוע), עוסקות בעיקר בתורת הקרבנות. הקרבנות היו באים, בין השאר, מהכבשים, העזים והשוורים. את הקרבנות היו שוחטים כשחלק מאבריהם היו מוקרבים על גבי המזבח, כשהאש הבוערת בו מכלה אותם.
תיואר זה מזמן, מעצם טבעו, דיון משמעותי בענין הקרבנות, טעמיהם והרלוונטיות שלהם לעתיד לבוא, אולם לא נעשה זאת הפעם.
הפעם אבקש להתעכב באחת העבודות שהיו נעשים במסגרת עבודת הקרבנות; עבודה שהציווי עליה מופיע בתחילת הפרשה שלנו, ושעל פניה היא נראית מוזרה ביותר:
וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר (ויקרא ו,ג-ד)
פסוקים אלו מתארים עבודה המכונה "תרומת הדשן" שעניינה לגרוף את האפר שנותר מן האברים המאוכלים על גבי המזבח, לצבור אותו בפינת המזבח ולבסוף להוציאו אל מחוץ למחנה. לכאורה, מדובר ב"עבודות נקיון", שהרי לא מדובר בשחיטה, לא בהקרבה, לא בהדלקת המנורה, לא בהקטרת קטרת. בסך הכל, מדובר בניקוי המזבח מן האפר שהצטבר על גביו.
והנה התורה מתארת בפרשת השבוע שלנו את העבודה הזו ברוב פאר והדר, כשהכהן לובש מדי בד – כלומר בגדי הכהונה, עולה על המזבח ועושה עבודה זו. חז"ל בתלמוד מעצימים אף יותר את חשיבותה של "עבודת תחזוקה" זו: "אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש, עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר" (ערכין י ע"ב)
על פי התלמוד המגרפה שאיתה היה הכהן גורף את האפר מעל גבי המזבח היתה גם סוג של כלי נגינה שבכוחו להוציא מאה מיני זמר. עתה נסו לשער בדמיונכם את הכהן עולה על המזבח, גורף את האפר ותוך כדי כך כלי העבודה שלו משמיע מאה מיני זמר! במקום אחר בחז"ל מופיע כי אותה הנגינה שהשמיעה המגרפה אף הייתה נשמעת בכל רחבי העיר ירושלים!
לא בכדי, מספרים לנו חז"ל, שהכהנים היו להוטים אחר עבודה זו שהיא לכאורה טכנית וחסרת משמעות. זאת ועוד: גם בעבודת יום הכיפורים, היום היחיד בשנה שבו הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים, רגע השיא הוא לבישת הבגדים לפני הכניסה לקודש הקודשים, והתיאור דומה מאוד ללבישת הבגדים בתרומת הדשן: "כתנת בד ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו…" (ויקרא טז,ד). התיאור הדומה יוצר לכאורה זיקה בין העבודה הנעלה ביותר במשכן – כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקדש הקדשים, לבין העבודה הנחותה ביותר במקדש – תרומת הדשן.
נדמה כי סוד העניין הוא היכולת למשוך את ההוד וההדר, את המגמה הכללית העליונה של עבודת המשכן, גם אל העבודה הכי טכנית.
אין ספק שאת הילת הקדושה ואוירת ההוד הכהן הגדול הרגיש בכל מאודו ונפשו כשנכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים. עצם המעמד הוא זה שמביא אל הנפש את התחושות הללו, אולם איך אפשר להביא את האדם לתנודה דומה בנפש כשמדובר בעבודה הנחותה ביותר במשכן? ההשוואה בין השניים, כמו גם החוויה, מראה לנו כי כשם שאי אפשר בלי זו, כך אי אפשר בלי זו. בדיוק כפי שהעבודה הגבוהה מכולן משרתת את האידיאל העליון של המשכן, כך גם משרתת את אותו אידיאל העבודה הנמוכה ביותר.
מטבע הדברים, כל ארגון וכל מערכת, בנויים בשכבות. יש שכבות הקרובות יותר אל מגמתו של הארגון ולתכלית שלשמה הוא קם. מאידך ישנן בארגון גם שכבות אחרות, נצרכות והכרחיות, אולם רחוקות יותר מזירת ההתרחשות.
חיילים הנלחמים פנים בפנים עם האויב, ודאי חשים בכל ישותם את מגמתו של הצבא ואת תכלית המלחמה. האם כך גם לגבי החיילים היושבים באפסנאות?
בתור רב גדודי הנמצא לעיתים בקרב מפקדי הגדוד ולוחמיו ולעיתים בקרב חיילי המפקדה, אני יכול להעיד כי לא פשוט בכלל להביא את אותה האידיאליות, את אותה תודעת שליחות שקיימת אצל המפקדים והלוחמים, גם אל אנשי המפקדה. יתא לי ולמג"ד לדון בנושא לא פעם ולא פעמיים: כיצד מחדירים את תודעת השליחות עד לאחרון חיילי הגדוד?
בפרשתנו מלמדת אותנו התורה כי היכולת לחוש את מגמת האידיאל גם בפרטים הקטנים טמונה במתן החשיבות העילאית לכל מלאכה ולכל פרט. אין שום עבודה במשכן שהיא שולית, חסרת חשיבות או כזו שהתורה איננה מוצאת לנכון להתיחס אליה. התורה דורשת מן הכהן הגורף את האפר ללבוש את אותם הבגדים שעליו ללבוש כשהוא נכנס לקדש הקדשים. הכלי עצמו שבו המלאכה נעשית, מעבר לתכליתו הברורה (לגרוף את האפר), יש לו חשיבות לא רק ביצירת זמר מדהים אלא בכך שהוא מודיע לכל באי המשכן כי עתה גורפים את האפר ומרימים את הדשן!
הענקת חשיבות עצמית והתיחסות ראויה לכל פרט ופרט בעבודה, היא הדרך היחידה להביא את מגמת הארגון לכל הנוטלים חלק בהכשרת המגמה, ולאפשר להם לעשות את עבודתם "הקטנה" מתוך אותה תודעה עליונה ושליחות של מי שנמצא בראש הפרימדה.
הרב איתמר אלדר הוא ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן, מרצה במכללת אוהלו ומרבני 'צהר'
