עניינה של השבת הגדול היא ההכנה לקראת גאולת ישראל, אם בלימוד תורה יתר על הרגיל ובשאילה ודרישה בענייני היום, ואם בזיכרון הנס הגדול שהיווה את ההכנה לליל הסדר. פרשת צו משלימה את פרשת ויקרא, ומתארת את תפקידם של הכהנים בקרבנות השונים. ברוח הימים הללו, ההנחיות בפרשתנו בנוגע למנחה מורות כי עליה להיות 'כשרה לפסח' (וי' ו, ט-י): "מצות תאכל במקום קדוש… לא תאפה חמץ. חלקם נתתי אותה מאישי קדש קדשים היא, כחטאת וכאשם". השאלה המתבקשת היא כיצד יש להבין את ההקפדה על איסור החמץ במנחה?
כבר בפרק ב (פס' יא), הרמב"ן מביא שני הסברים לאיסור החמץ במנחה. הסבר אחד הוא של הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מו) לפיו החמץ והדבש במנחות היו חלק מהפולחן האלילי הקדום, וזו הסיבה בגללה התורה אסרה אותם, כדי להרחיק את האדם מדרכי הפולחן האליליות. הטעם השני הוא בלשון הרמב"ן: "שיש בכל אלה סוד נעלם".
גם לאחר הסברים אלו, דומה שהמבקש להעמיק בטעם איסור החמץ במנחה, מוטב לו להמשיך ולחפש. נדמה כי אולי איסור החמץ בפסח עשוי להאיר את איסור החמץ במנחה. בדומה למנחה, גם בפסח התורה פותחת בציווי לאכול מצות, ומשם עוברת לאיסור החמץ (שמ' יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…".
חכמים הסבירו שמצוות 'תשביתו' הכתובה בתורה, פירושה לבטל את החמץ בלבו של האדם (ראו למשל: פסחים ד ע"ב, רש"י ד"ה בביטול; רמב"ן בריש המסכת; רמב"ם הל' חמץ ומצה ב, א-ג, ועוד), וכפי שניסח זאת הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר: ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא, שיבטל החמץ בלבו, ויחשוב אותו כעפר ומדברי סופרים, לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו".
מדברים אלו של הרמב"ם עולה כי כל החיפוש אחרי החמץ, בדיקת החמץ ושריפתו היא מדברי סופרים. עיקר המצווה מהתורה בנוגע לחמץ היא 'תשביתו' – כלומר שאדם יבין בלבו בגלל צו השם כי החמץ שברשותו הרי הוא חסר ערך, כעפר הארץ. לעומת זאת, אדם המוכר את חמצו לנכרי, הרי הוא סבור שחמצו הוא בעל ערך, ולכן באפשרותו וברצונו למכרו לאחרים. בעצם מעשה המכירה אותו אדם מגלה כי אין הוא מבטל באמת את החמץ שברשותו. ביטול אמיתי של החמץ היא רק בהבנת הלב כי לחמץ אין עוד ערך כלל וכלל. נמצא מכאן שאיסור החמץ בפסח נגזר מהיחס של האדם אל החמץ. במקום שבו אדם אינו מוכן לבטלו את החמץ בלבו, אינו מוכן לוותר על חשיבותו וחינו לא סר בעיניו, הרי הוא מחזיק חמץ בביתו בפסח ועובר על איסור "לא יראה לך חמץ", כשהדגש הוא על המילים 'לך חמץ'. האדם הוא זה שגורם את איסור החמץ במחשבותיו ובסולם ערכיו. רק במקום שבו אדם מסוגל לבטל בלבו ולוותר בנפשו על הערך הכספי של חמצו, או אז החמץ מתבטל והוא מקיים מצוות תשביתו מן התורה גם אם יש לו חמץ ברשותו, שהרי אין הוא עובר עליו מדין התורה, שכן חמץ זה כבר לא ישמש אותו יותר לשום דבר לאחר שהוא ביטלו לגמרי מערכו.
מכאן, ניתן להבין גם את איסור החמץ במנחה. קרבן מנחה הוא הקרבן המבטא את ההכרה של האדם כי הפרנסה באה לו מאת ה'. בשעה שאדם מביא את מנחתו אל הקודש, הוא מצהיר בזאת כי לחמו ופרנסתו מאת ה' באו לו, ולה' התודה על חסדיו. "הוא נותן לחם לכל בשר". במקום כזה, של ביטול העצמיות ושל ענווה, מתבקש הדבר שאדם יביא מצות. ההכרה בה' כמקור הפרנסה נעשית באמצעות המצות המסמלות אמנם את חמרי הגלם של הלחם, אולם במצב נקי לגמרי, ללא שתפחו מעבר למימדים הטבעיים. בקרבן המנחה האדם אינו רשאי להביא חמץ, שכן הכנסת חמץ למנחה מסמלת מצב שבו אדם נותן ערך מוגבר לכספו ורכושו, ואינו יכול לוותר עליו בפני אדון כל.
מן הראוי שבשבת הגדול, כחלק מההכנה לקראת חג הפסח, נכין גם את לבנו לעבודת ה'. נדע כי הוא מקור הכל, וממנו יוצאים חיים ופרנסה לעולם, וכי החמץ מתחיל דווקא אצלנו ובחוסר היכולת שלנו להישמע לצו הפנימי של ביטול השאור שבלב, כדבריו של ר' אלכסנדרי אחרי תפילתו (ברכות יז ע"א): "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".
הרב דוד בן זזון הוא רב הקיבוץ עין צורים ומרבני 'צהר'
