לובלין, פולין. גדרות מחנה ההשמדה מיידניק נושקים כיום לפאתי העיר היפיפייה לובלין. גם בזמן מלחמת העולם השנייה המרחק לא עלה על כחצי ק"מ. כשקבוצה של כשמונים נערים מכיתות י"א וי"ב ממדרשית נעם נכנסים אל אחד מתאי הגז, לא נותר שם כמעט מקום. בתא הגז הצפוף עמדנו, ישבנו, שרנו, זעקנו, בכינו, התפללנו והתחבקנו במשך שעה שלמה. לפני 66 שנים היו מוכנסים לתא גז שכזה לפחות 500 איש בבת אחת. כך כמה וכמה פעמים ביום. הם הוכנסו ולא יצאו עוד.
תאי הגז במיידניק הם חדרים פשוטים. קירות אפורים, רצפת בטון, חלון אחד, שתי דלתות ופתח אחד בתקרה. התאים אמנם אינם נעימים במיוחד, אבל גם כך קשה לדמיין את מעשי הזוועה שבוצעו בהם. לכאורה חדר רגיל.
ישבנו על רצפת הבטון הקרה. כולנו היינו לבושים היטב ובכל זאת היה לנו קר. אלו שהצטופפו שם לפני 66 שנים לא היו לבושים. הפשיטו מהם את בבגדיהם ואת כבודם. המגע עם הרצפה הקרה חיבר בין המציאות להיסטוריה המזוויעה של המקום שקריאה ולימוד עליו בספר לא יכולים לחבר אליו כמו המציאות. השירה שלנו שהדהדה בין הכתלים העבים של תא הגז ותקרתו הנמוכה הרעידה את המקום. ייתכן ששירתנו הייתה חזקה אף יותר מהצעקות שאותו תא ידע מספר פעמים ביום בשנות ההשמדה. זעקות שעדיין ספוגות בקירות. אולם הפעם התבוסה והייאוש כבר לא שלטו כי אם הניצחון והתקווה.
השירה הייתה מלווה בבכי בגאווה ובתקווה. בכי על האסון האדיר שקרה לבני עמינו, וגאווה על שאנחנו מגיעים למיידניק ממדינה יהודית ריבונית ותקווה כי בני נוער אלו לא יצטרכו לדעת בחייהם את הסבל אשר פקד את אבותיהם.
שם, בגיא ההריגה דנו בשאלות של אמונה. למה זה קרה? איך אפשר להסביר את הרשע בעולם? צדיק ורע לו רשע וטוב לו? איך אפשר להמשיך ולהאמין אחרי דברים כל כך נוראיים? דברנו על כך כי לשאלות שכאלו אין תמיד תשובות, וכי טוב יותר אם נשאל את עצמנו לגבי הלקחים שעלינו ללמוד ואיך נוכל ליישם לקחים אלו בהתייחסות שלנו לאחרים.
דברנו גם על טרגדיה שפקדה את בית הספר והקהילה לפני מספר שנים ועל ניצני האמונה שהמשפחות שהאסון פקד אותן גילו. מובן שהדוגמא הזאת לא הייתה תשובה לשאלות הקשות שנשאלו, אולם יכולנו ללמוד מאותן משפחות פרק על אמונה בעת משבר. גם אם שואלים שאלות קשות, בסופו של דבר האמונה היא זו אשר גוברת. כך היה עבור שתי המשפחות וכך היה גם עבורנו.
היה מאוד קל להתחבר לטרגדיה של שתי המשפחות הללו, שכן היא עדיין טרייה בזיכרוננו. היא נגעה לנו באופן אישי. היא לא רחוקה מאיתנו, לא בזמן ולא בחיים האישיים של כולנו. היא מעוררת רגשות היות וחווינו אותה בעצמנו ובזמננו. הסיפור מימנו אפשר לנו להתחבר לאמונה הפשוטה מטרגדיה מוכרת באופן אישי, אל האסון שקרה במקום בו היינו לפני כמעט 70 שנה.
כמו בתפילת נעילה, גם השבוע אמרנו "שמע ישראל". אמרנו גם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שלוש פעמים ולאחר מכן "ה' הוא האלוקים" שבע פעמים. כל פעם ביתר שאת ויתר עוז עם כוחות שלא ידענו שקיימים בנו. העוצמה הולכת ומתגברת מפעם לפעם מהתרגשות והדמעות שמנעו מהמלים לצאת מהפה.
לפני 66 שנים יהודים לא יצאו מתא הגז כפי שהוכנסו. הם הוכנסו חיים והוצאו מתים. אנחנו נכנסנו ויצאנו, אולם – להבדיל אלף אלפי הבדלות – גם אנחנו לא יצאנו כפי שנכנסנו. לפני 66 שנים יהודים הוכנסו לשם בפחד והוצאו ללא רוח חיים. גם אנו נכנסו בחרדה גדולה, אבל יצאנו בוכים בכי מזכך ומרומם. יצאנו בוכים על ההתחברות שלנו לטרגדיה הנוראית שהתחוללה שם בין כותלי תא הגז. יצאנו מרוממים על שהתאפשר לנו לגעת בנימי הנפש הכי דקים ועמוקים שלנו, ועל שיר התפילה שזכינו להוציא מבין שפתותינו בעוד אנו מניפים את דגל ישראל, את סמל ניצחון הרוח של עם ישראל על הרשע.
מחוץ לתא הגז החשוך זרחה שמש של ניסן. השמש כבר החלה להמיס את השלג אשר עודו מכסה את רוב שטחו העצום של מחנה השמדה. עלינו לאוטובוסים והמשכנו במסע, אולם החוויה של אמירת "שמע ישראל" בתוככי תא הגזים תשפיע כנראה לעד על שיעבור בראשי ובלבי מכאן ואילך בכל סוף תפילת נעילה בדקות של קריאת שמע ישראל. דקות אלו שהינן ממילא מרגשות ותמיד מעלות מחשבות של חשבון הנפש ותפילה לעתיד, רק יהפכו מעתה למשמעותיות עוד יותר.
למסע הזה יש ערך אמיתי רק אם יוצאים מתא הגז שונים מכפי שנכנסנו.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
