פרשת בהר היא אחת משלושת הפרשיות שבהן עוסקת התורה בנוהלי העבדות. בחרנו השבוע לברר יחד מיהו בן חורין ומתוך כך איך המושגים עבד ובן חורין קשורים לחיינו.
בהלכות עבדות בפרשתנו נמצא הפסוק "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים"(ויקרא כה, נה). פסוק זה תמוה מפני שעבדות היא מצב שלילי שאליו 'נקלע' האדם מחוסר אונים ובעקבות חדלות-פירעון. אז מדוע בני ישראל מוגדרים כעבדים כבר מרגע היותם לעם? כמו כן, אומרים חכמי התלמוד: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" – איזו חירות יש בחיים שמלאים בהגבלות וחוקים? היהדות היא שלשלאות של עבדות או אוויר של דרור?
כדי להבין את הפרדוקס הזה, אני רוצה לספר לכם סיפור על ספינת הפאר 'גְרִיד' שהפליגה מקפריסין לכיוון ספרד כשעל סיפונה צוות מלחים מהמקצועיים בעולם. באמצע השייט פרצה סערה איומה בלב ים ולרוע מזלם ברגע מסוים מערכות ההיגוי של הספינה התקלקלו והיא הייתה נתונה ל"רחמי" הגלים העזים. כל גל שהתקרב העיף את הספינה הכבדה באוויר כמה מטרים כאילו הייתה כדור טניס, ולאחר נפילתה, שוב הכו בה הגלים ללא הרף. כמה קילומטרים משם, לא רחוק מעיר הנמל מרסיי, נתקלה הספינה המלכותית 'מוֹנְרוֹ' בתוך אותה סערה איומה. בניגוד לחברתה, מערכות ההיגוי של ה'מונרו' נשארו תקינות, והצוות המיומן הצליח לנווט את הספינה בדייקנות אל מסלולה על אף הגלים והרוחות.
אם נשאל אדם היכן היה מעדיף לבלות את טיולו, ברור שהוא יעדיף לבלות בספינה התקינה על פני הספינה המקולקלת, ולא משנה כמה הספינה תהיה גדולה, מרווחת, יפה ומאובזרת מחברתה. אבל למה? הרי ה'גריד' חופשית יותר, הולכת עם כל גל, זורמת עם כל רוח ואיננה "כבולה" למשמעת ולהגבלות כמו ה'מונרו' ששטה רק על הדרך הישרה, עם מערכת היגוי קפדנית שלא מאפשרת שום נטייה ימינה או שמאלה.
ברור לכל בר דעת שה'גריד' אינה חופשית באמת אלא היא בעצם משועבדת לגלים ולרוחות ואינה בת חורין לבצע את משימתה. דווקא ספינת 'מונרו' ה"משעממת", שיש לה מערכת היגוי תקינה, מסוגלת להתגבר על הגלים ולבצע את ייעודה, ורק היא בת חורין. היא מסוגלת לממש את ה"אני העצמי" שלה, כלומר להפליג בים ולא לטבוע.
בהגדרה הרווחת, החופש הוא המסוגלות שלי לעשות מה שאני רוצה. בא לי לאכול שוקולד כי הוא מתוק. אז אני פשוט אוכל אותו ומבטא בכך את היותי אדם חופשי. לעומת זאת, החירות היא היכולת לרצות מה שאני רוצה. אני רוצה את השוקולד הזה? כן, כי הוא טעים. אבל האם אני באמת רוצה דבר שאינו בריא ומזיק לי? כשאני נאמן לפנימיות שלי, אני רוצה להימנע מחפיסת השוקולד. המחשבה 'בא לי שוקולד אז אני אוכל' אינה מבטאת חופש אלא שיעבוד לדחפים. לעומת זאת, האמירה 'בא לי שוקולד' המובילה להתבוננות בשאלה מה אני באמת רוצה, היא מבטאת חירות. אם אוכל את השוקולד, אני עבד ששט לפי הגלים, אך אם דווקא לא אוכל אותו, מערכת ההיגוי שלי תקינה ואוכל להתגאות בחירות שלי.
החירות היא היכולת להחליט לא להשתעבד לתאווה הרגעית. היהדות מחנכת אותנו לחזור לעצמנו, להאמין ביכולת שלנו, להקשיב לרצונות המקוריים שלנו ולפעול על פיהם.
כותב המאמר: הרב חנן שוקרון, רב קהילה בפתח תקווה
הערות ושאלות תתקבלנה בשמחה- hanan.bsd@gmail.com
