משנה: בשלוש השנים בהם שהה יולי אדלשטיין במעצר בכלא הקומוניסטי הוא לא אכל חמץ והשתדל להשיג מצות. סיפור על ליל סדר וחירות מסוג אחר
אני זוכר את עצמי, כבן חמש. סבא לוקח מזוודה קטנה ביד אחת ואותי ביד השנייה. אנו הולכים לרחוב מסוים ועוברים בו הלוך ושוב. ברגע הנכון יצאה אשה והזמינה אותנו להיכנס לביתה. סבי נתן לה עשרה רובלים והיא נתנה לו חבילת מצות. את החבילה הכניס מייד למזוודתו הקטנה. חזרנו הביתה כשבמזוודה אוצר החירות שלנו.
היום, כשאני יושב עם בני משפחתי בארץ ישראל בליל הסדר, חשוב לי לשתף אותם בתחושת החירות הפנימית שהייתה לי. דווקא בימים בהם החירות החיצונית הייתה רחוקה ובלתי אפשרית.
בשנת תשד"מ (1984) נשלחתי למחנה מאסר סוביטי כשכל חטאי היה רצוני לחיות כבן חורין בארץ ישראל. במשך שלושת הפסחים שבהם הייתי במאסר הצלחתי לא לאכול חמץ, וניסיתי בכל דרך להשיג מצות למצוות החג. ליל הסדר הזכור לי ביותר היה באביב תשמ"ז.
כחודש לפני פסח הייתי טרוד, וניסיתי לחשוב על כל דרך אפשרית להשיג מצות לליל הסדר. לשמחתי התברר לי כי אחד האסירים שהיה במחנה, אנדרי שמו, עובד מחוץ למחנה, ומשום כך יתכן ואוכל להגניב באמצעותו מצות ואוכל כשר. אנדרי, שהיה גוי, הסכים לעסקה בתנאי שיקבל מחצית מהשלל. במקביל הצלחתי ב"דרך לא דרך" ליצור קשר עם אשתי, ולתאם אתה שתשאיר מצות ואוכל כשר ברחוב מסוים, שממנו יוכל אנדרי לאסוף אותו.
שבוע לפני חג הפסח נחתה עלי בשורה קשה: אנדרי חולה, ולא יֵצא לעבודה מחוץ למחנה. בערב פסח ישבתי מיואש על מיטתי בתא המאסר, ושיננתי את ההגדה שאת עיקרה זכרתי בעל פה מהסדרים שאותם הייתי עורך לתלמידיי וחבריי. פתאום נכנס אנדרי כשהוא לבוש במעיל כבד ומנופח, כאילו הוא בהריון. היא ניגש אל מיטתי, כשמבט מרוצה נסוך על פניו, והחל פורק כמות גדולה של אוכל. לעינינו התגלו מאכלים משובחים שכמעט ולא זכינו לראות כמותם בברית המועצות – והכול כשר לפסח. דבר אחד חסר, את שחיפשתי יותר מכול – מצות! הפכתי שוב ושוב את המוצרים, אך מצות לא היו.
עמדתי בפני דילמה קשה: אם אשאל את אנדרי על המצות, הוא עלול לחשוב שאני חושד בו שהוא גנב מהאוכל, דבר העשוי להיגמר במכות אם לא גרוע מכך. מצד שני, אלו מצות של פסח, ועל פסח צריך מסירות נפש! "לא שכחת משהו במקרה?", העזתי ושאלתי. אנדרי ענה שהביא הכול. "אתה בטוח שלא שכחת משהו?", חזרתי ושאלתי. אנדרי הרים את קולו וטען בתקיפות שהביא את כל מה שהיה. כששאלתי בשלישית: "האם לא היה שום דבר נוסף", החל אנדרי לצעוק: "הבאתי הכול! דברים שלא רואים בכל מקום. נשארו רק קרקרים יבשים, שאיש לא רוצה בהם. בשביל זה אתה צועק עלי? אם אתה כל כך רוצה אותם אביא לך אותם מחר".
מצות לא היו לי באותו לילה, אך אכלתי כשר לפסח. בערב הבא, לכבוד הסדר השני, היו גם היו.
בעבורי המשמעות העמוקה ביותר של התפילה "לשנה הבאה בירושלים" הייתה כשהייתי בכלא, רחוק מאשתי ורחוק רחוק מירושלים. לפני חג הפסח קיבלתי בדרך נס מברק משני רבנים בארץ ישראל – הרב אלי קהאן, לימים רבה של עין הנצי"ב ואחיו יואל. עד היום איני יודע איך חצה מברקם את חומות הצנזורה. במברק הם הזכירו לי שהיו אצלי בליל הסדר מספר שנים קודם לכן, ואיחלו לי שבשנה הבאה נחגוג יחד את ליל הסדר בירושלים הבנויה.
בעזרת ה' באותה שנה, בעקבות לחץ יהודי מסיבי מכל העולם, השתחררתי והגעתי לארץ ישראל. הנגיעה באבני הכותל בלילה שבו נחתתי, הייתה "יציאת מצרים" שלי.
למדתי, כי למרות הקושי והאתגרים אין להירתע או להתייאש, שכן גם מהמצבים הקשים ביותר תיתכן יציאה לחירות. כך היה לעמנו במצרים, כך היה בברית המועצות, וכך יהיה גם כיום – לפרט ולכלל – "לשנה הבאה בירושלים הבנויה!".
ח"כ יולי אדלשטיין הוא שר ההסברה והתפוצות בממשלת ישראל
