משנה: הרב אריאל זלטקין מספר את סיפור ההגדה שלו שבתוכה נשזרת יציאת מצרים של העלייה היהודית מברית המעוצות. תובנות על ארבעת הבנים ושאלות שלא תמיד יש עליהן תשובות
ליל הסדר אצלנו בבית אינו כל-כך מסודר. וזה לא בגלל שהשולחן לא ערוך כהלכה. וגם לא בגלל שבמשפחתנו, בה האבא רוסי והאימא אמריקאית, הילדים (שנולדו בארץ) שרים Un Cabritico (חד גדיא) בלאדינו…
אלא שככל שעובר הזמן מאז ישבתי לראשונה ליד שולחן הסדר, כנער מתבגר, ובמיוחד לאחר שעליתי לישראל, משהו לא מסתדר לי בליל הסדר. בעיקר, הולכת וגוברת התחושה שאני ועוד כמיליון איש כמוני אומנם יצאנו מאותה מצרים, אך הגענו – כל אחד לישראל אחרת.
סיפור ההגדה שלי התחיל בתור בן שאינו יודע לשאול. עד גיל 15 ילד 'ככל הגויים' במשפחה יהודית-סובייטית רגילה באוקראינה. שום זיקה או ידע ביהדות. רק ידיעה עמומה על ה'סעיף החמישי' (המציין את הלאום) בדרכון, שעליו עדיף לא לספר לאיש. הדבר היהודי היחיד שאני זוכר מהתקופה ההיא זו הסבתא רבא שלי שחייתה אז איתנו ונהגה לצום פעם בשנה בתחילת הסתיו. לנו מעולם לא סיפרה את פשר העניין; או שבאמת כבר לא ידעה או שהעדיפה לא לספר, בבחינת "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (בבריה"מ לפעמים זה היה כפשוטו). מאחר ולא ידעתי כלום על היהדות, לא ממש התעניינתי ולא שאלתי.
בעקבות נפילת 'מסך הברזל' החלו מגיעים לברית-המועצות השליחים והשליחות הראשונים מישראל ומצפון אמריקה (בין השליחים הראשונים שהגיעו לעירי והותירו עלינו רושם חזק היה משה, לימים הרב ד"ר משה בארי, מנכ"ל ארגון רבני 'צהר'). הללו הטיבו לקיים את הכתוב "ואת פתח לו" ולספר לנו על… עצמנו – על מי אנחנו, מהי מסורתנו, מה עמינו ומה ארצנו.
הכול היה חדש ומפתיע בשבילנו – קבוצת צעירים שבאה ללמוד עם השליחים. אבל עצם זה שהתחלנו להתעניין ולשאול, העלה אותנו לדרגת הבן התם. אין ספור פעמים שאלנו 'מה זה?' ו'למה זה?', והשליחים, באהבה ובסבלנות, השיבו על כל שאלה וקושיה. בלענו בצמא כל שביב מידע, ורצינו עוד. ועוד. דירתם של השליחים הפכה לבית השני, ואילו הבית הראשון היה הסניף המאולתר של בני-עקיבא, התנועה החלוצית שהחלה אז את פעילותה ברחבי בריה"מ (הפעיל המקומי הצעיר והנמרץ שעמד מאחורי הקמת התנועה בבריה"מ היה לא אחר מאשר זאב אלקין – בן עירי וכיום ח"כ ויו"ר הקואליציה). לא עבר זמן רב עד שנולד החלום לעלות לישראל…
לאחר מספר ניסיונות של השליחים להעלות אותנו כנערים לחוד מהמשפחות, ניסיונות שלא עלו יפה בעיקר בשל הביורוקרטיה המקומית, החליטו הוריי שנעלה ארצה כל המשפחה ביחד. בין כסה לעשור שנת תשנ"ג, ערב שבת שובה עלינו לישראל. מאז ועד עצם היום הזה, אני מנסה להתחקות אחר שאלתו של הבן החכם, וזה אתגר ואולי אף מטרת החיים.
מאז שזכיתי להסתופף תחת 'כנפי' השליחים, כחניך, מתורגמן ואח"כ מדריך מקומי, כוננה בליבי השאיפה להיות כמוהם. ואכן מאז גיל 17 ובמשך 16 השנים הבאות, יצאתי לשליחויות חינוכיות רבות ליעדים ובתפקידים מגוונים, החל ממדריך במחנות קיץ ברוסיה וכלה בשליחות האחרונה (לבינתיים), כרב הקהילה הספרדית של אורוגוואי (מכאן, אגב, ה-Cabritico של הילדים).
וכאן הייתי רוצה לחזור לרישא ולעבור לרשע. הבן הרשע.
משפט המיוחס למחנך היהודי הדגול יאנוש קורצ'אק הי"ד טוען כי "אין ילד רע. יש ילד שרע לו". עם טענה זו אפשר, כמובן, להתווכח. אבל לענ"ד לגבי העלייה הרוסית, שאני נמנה בין בניה, זו טענה נכונה.
התמזל מזלי וזכיתי, כאמור, 'לטעום' מישראל ולהתאהב בה עוד טרם עלייתי. רבים אחרים מבני דורי ילידי בריה"מ זכו אף הם לקבל חינוך יהודי וציוני במסגרות היהודיות השונות שצמחו שם לאחר נפילת 'מסך הברזל' ולעלות לישראל ממניעים אידיאולוגיים. סיפור אחר, הרואי הרבה יותר, הוא סיפורם של אסירי ציון ומסורבי העלייה שלמדו יהדות וגיבשו את זהותם היהודית בדרך הקשה – עוד לפני 'פתיחת השערים' ותחת סכנה מתמדת. ויש עוד מאות, אולי אלפים, של משפחות יהודיות שהצליחו, כנגד כל הסיכויים, לשמר זיקה ליהדות ולישראל וראו בעלייתם הגשמת חלום של דורות. אך מאות אלפי עולים 'רוסים' אחרים מעולם לא זכו – 'הודות' לעבודתו היסודית של המשטר הסובייטי לדורותיו – לחינוך יהודי, ובטח לא ציוני, לפני ההחלטה לעלות לישראל ולכן עלייתם הייתה החלטה ממניעים אחרים, יותר ממניעי דחייה משם מאשר משיכה לפה.
מפאת קוצר היריעה, לא ניתן לתאר מצבה של העלייה ה'רוסית' בארץ והתדמית שדבקה בה. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים על מה ולמה – חייבים לספר על יציאת מצרים זו. מדוע? מה נשתנתה יציאת מצרים זו מיציאת מצרים ההיא?
רבים, ודאי אלו שמעל גיל 30, עוד זוכרים את הפגנות התמיכה ב'יהדות הדממה' בארץ או בארה"ב עם שלטים כמו 'שלח את עמי' או "Let my people go". ובכן, גבירותיי ורבותיי, בסייעתא דשמיא ובעזרת רבים – הם נתנו להם (לנו) ללכת. וכמיליון איש באו (באנו) לישראל. השאלה – מה קרה מאז.
הרי גם בני ישראל יצאו ממצרים, אבל בדרך הם קבלו את התורה ובנו את המשכן. ואיזו תורה קיבלו העולים מרוסיה? מה היה בדרך ומה ציפה בארץ? בדרך, אולי ארוחה במטוס. ובארץ? קורס עברית מזורז, הסבות מקצועיות וסל קליטה. האם זה מספיק כדי שירצו להסב עם כל בית ישראל ליד שולחן הסדר?
לאור הסתגרותם הנפוצה ו'חילוניותם' האופיינית מצטיירים העולים ה'רוסים' במקרים רבים כבן הרשע, השואל (במקרה הטוב) 'מה העבודה הזאת לכם?'. אבל בנדון דידן הסיבה ל'רשעותו' היא לא שהוציא את עצמו מהכלל (שהרי את עצמו ואת ערכיו הוא בקושי מכיר!), אלא בגלל שהכלל לא הטיב לקבלו. בן שרע לו. בן שיצא מאותה מצרים, אך הגיע לישראל אחרת.
תחושת הניכור ממנה סובלים עולים 'רוסים' רבים, וחוסר ההזדהות הבאה כתוצאה מכך, גורמים לתוצאות עגומות. רק אשתקד התפרסם מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה לפיו 72%(!) מעולי בריה"מ לשעבר ענו תשובה שלילית לשאלה 'האם אתה רוצה שילדיך או נכדיך יגדלו בישראל?'. עשרות אלפי עולים 'רוסים' עזבו ועוזבים את ישראל בחזרה לארצות מוצאם או לצפון אמריקה, וכל זה מבלי להעלות את סוגיית הגיור ותדמיתה המזוויעה בקרב העולים, שעליה כבר דנו רבות (אך לא מספיק) גם בעלון זה. ואפשר להמשיך עם אינספור דוגמאות נוספות.
השאלה היא מה אנחנו, עולים ותיקים וצברים כאחד, ובעיקר הציבור הציוני-דתי המתגאה (בצדק) בערכיותו, עושה ביחס לעולים אלו? לא כמשפחה מאמצת פה או קהילה מארחת שם, אלא כציבור כולו.
בביקורי האחרון בארה"ב נפגשתי עם יורי פורמן, מתאגרף יהודי-רוסי-ישראלי שהפך לפני חודשים אחדים לאלוף העולם הישראלי הראשון באגרוף מקצועי. בימים אלו, בנוסף לאימונים המפרכים, הוא לומד בישיבה בברוקלין, לקראת הסמכה לרבנות. כאשר שאלתי אותו לגבי 8 השנים בהן חי בארץ לאחר עלייתו כנער מבלארוס, הוא אמר לי את מה שכבר אמר בראיון ל Jerusalem Post: "תמיד התעניינתי בדת, אבל החברה הדתית מאוד סגורה. במשך כל השנים שחייתי בארץ אף פעם לא ראיתי סעודת שבת 'מבפנים'. כאן בארה"ב הקהילה הרבה יותר מזמינה ומסבירת פנים, לכן דווקא פה התקרבתי יותר לדת". אם זה לא 'נוק-אאוט' זה לכל הפחות 'נוק-דאון' לכולנו…
בימים אלו מקדם ארגון 'מחניים' (ראה מסגרת), שבין עובדיו אני זוכה להימנות, פרויקט קהילות תומכות עבור עולים מחבר העמים. מטרת הפרויקט היא לחזק את החיבור הערכי בין העולים לבין היהדות, מדינת ישראל והחברה הישראלית. אני קורא לכל אלו שמוכנים לסייע בכל דרך שהיא ליצור עימנו קשר לדוא"ל המצ"ב, ומי יודע אם לעת כזאת הגענו למלכות (ישראל)…
חג כשר ושמח וליל הסדר מסודר לכולם!
הרב אריאל זלטקין הוא מנכ"ל 'מחניים' – רשת חינוך יהודי-ישראלי לדוברי רוסית
בוקסה: ארגון 'מחניים' (www.machanaim.org) החל את פעילותו כהתארגנות מחתרתית במוסקבה לפני כשלושים שנה תחת עינו הפקוחה של המשטר הסובייטי. 'מחניים' המשיכה את פעילותה גם לאחר שמרבית חבריה זכו לעלות לישראל, כאשר הניסיון והידע הרב שצברו במהלך פעילותה הארוכה בקרב 'יהודי הדממה' בגלות באה לידי ביטוי במדינת ישראל בעבודה עם עולים חדשים מבריה"מ. כיום הארגון מתרכז בפעילות עם עולים חדשים מרוסיה ופעילות חינוכית בקרב יהודים הנמצאים עדיין במדינות חבר העמים. מתוך מטרה כפולה זו נגזר שם הארגון: "מחניים". ליצירת קשר: טל.- 02-625-6006, פקס – 02-625-7117, דואר אלקטרוני – ariel@machanaim.org
