משנה: האם אפשר לחוש בני חורין מאחורי סורג ובריח? הרב יהודה ויזנר, הרב הראשי של שירות בתי הסוהר כותב על חוויות ותובנות אישיות מימים שלפני ליל הסדר
עשרים ושלושה סדרים ערכתי בצה"ל במהלך השנים, ולכל סדר הייתה ייחודיות ומאפיינים משלו. עדיין צרובה בליבי חווית הסדר האחרון בפיקוד המרכז, שבו אירחנו עשרות נערים ונערות תשושי נפש שאליהם הצטרפו עשרות רבות מאחינו יוצאי גלות אתיופיה. מי שרצה לחוות את אופן יציאת ישראל ממצרים, יכול היה לבוא ולראות את שיירת העולים לבושים בבגדי לבן מתנהלים לאיטם במעלה הכביש למצודת "כפיר"…
כיום במסגרת תפקידי כרב הראשי לשירות בתי הסוהר, אינני משתתף בפועל בסדרים שכן אינני יכול להביא עימי את משפחתי לסדר בתוך בתי הכלא. כל שביכולתי לעשות הוא לתאר תחושות של אסירים בחג החירות.
בטרם אעשה כן, מבקש אני שלא לדום אף אדם, שהרי כבר לימדונו חכמינו "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו". כל אחד בא מהרקע שלו, עם צרותיו והמבנה הנפשי המיוחד לו ומי אנו שנשפוט אותו או מישהו אחר? ייטב לנו באם נסתפק בלבחון את עצמנו.
על אף האמור, נדרשים אנו גם לשלול בתכלית השלילה מעשים שאינם ראויים, כפי שכתב הרב זצ"ל: "…האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את מומיה…". (אורות)
חג הפסח מכונה כידוע "חג החירות". בניגוד לדעה הרווחת המייחסת לחירות משמעות של חופש ופורקן לעשות ככל העולה על רוחך, היהדות רואה בחירות יעד שונה בכלית ומלא תוכן. והראיה היא שהנרקומן לכאורה עושה ככל העולה על רוחו, ובפועל אין לך אדם משועבד ממנו.
בערב חג הפסח לאחר שסיימנו את ההכשרות, בדקנו את החמץ לאור הנר במעוננו ובליבותינו ולאחר ששרפנו את החמץ, נערך שירות בתי הסוהר לליל הסדר כשהמטרה הינה לתת לאסירים תחושה מיטבית של חווית החג. תחושת דריכות והתרגשות אופפת את הכל ואווירת החג משתלטת על האגפים כשגם רבים מהאסירים שאינם יהודים מסייעים בהכנות.
שירות בתי הסוהר אינו חוסך באמצעים. אנו מכינים קערות סדר, הגדות, מצות שמורות עבודת יד ומכונה ושוכרים כמאה אברכים שיערכו את הסדרים.
ערב חג הפסח עבור האסירים, כמו גם בשבילי, הוא אחד הימים היותר קשים. ישנם אסירים שיוצאים לחופשה בפסח, אולם רבים רבים הם הנשארים בכלא כשליבם בבית סביב השולחן המשפחתי, בעוד הם כלואים בתוך האגף. עבור האסיר כל חגי הוא יום קשה, על אחת כמה וכמה חג החירות – חג הפסח. בעוד אנו יושבים על יד שולחן הסדר עם משפחותינו, הם לבדם מאחורי סורג ובריח.
זו הסיבה בגללה אני משתדל לעבור בערב החג, כמו גם בימים של שיגרה, בין האסירים, לעודדם ולחוש בצערם.
בפוגשי אותם, פעמים אני מחבק, מעודד ומחזק ופעמים רבות אני דומע. פעמים אני לוחץ יד ופעמים מנסה לומר דברי עידוד וחיזוק.
תמי חושב אני לעצמי כי אין כמו חג הפסח לבטא את אהבתו של אבא שבשמים לילדיו, גם אם הם בדיוטא תחתונה וחטאו ופשעו.
אהבת הורים אינה מותנת במצבם ובהתנהגותם של הילדים. יתירה מכך: לפעמים יינתן יחס מועדף ותשומת לב מיוחדת דווקא לבן החריג שזקוק לתמיכה יתירה.
כך גם עשה הקב"ה כשבחר בנו ולקח אותנו לעם והוציא אותנו מעבדות לחירות, למרות היותנו ירודים ושפלים ביותר. מידת הדין קטרגה על כך בפני בורא העולם: "הללו (המצרים) עובדי עבודה זרה והללו (ישראל) עובדי עבודה זרה ומדוע אתה גואלם…?".
גם במישור הפרטי "חירות" נבחנת קודם כל באופן בו אתה מקבל את המצב ואת הקשיים בהם אתה נמצא ושאליהם נקלעת. אפשר להיות עשיר ומשכיל ואף על פי כן להיות עבד משועבד. אפשר לשהות מחוץ לבית הכלא ולחיות כאסיר המובל ע"י שטף החיים ותאוותיהם כפי שמגדירה 'אחד העם': "עבדות פנימית מסתתרת תחת חירות חיצונית".
מנגד, אפשר להיות בתוך בית הסוהר, לצפות קדימה, להיות בשמחה ולצאת לדרך חדשה של קבלת אחריות שמתחילה כאן ועכשיו. למרות שאפלולית שורה סביבך עדיין אישיותך יכולה להקרין אור על הסביבה כולה. זוהי תחילתה של "חירות ההכרה האנושית" – היכולת לשלוט ולהוביל את עצמך.
מניסיוני בשב"ס למדתי כי דווקא במקום שמסמל את הכליאה ואובדן החירות, ניתן להפנים את המציאות "הלימונית", לנצל את ההזדמנות ולהפוך אותה ללימונדה טעימה. שהרי הצעד הראשון לחירות הוא אובדן החירות, השני- הוא חיפושה והשלישי- מציאתה.
אחים יקרים! נדרשים אנו להאמין כי ביכולתו של כל אדם לתקן דרכו ובכך "נתרום" משהו למתן התקווה לאלו שנמצאים בתוך הסורגים.
הם מרצים את עונשם כעת, אולם מבקשים כי לאחר ריצוי עונשם- לכשיצאו החוצה אל החברה שלנו לדרך חדשה של תיקון האדם וחירות אמיתית, ניתן להם יחס של אמון שיקל עליהם ליישם את שאיפתם להיות בני חורין אמיתיים.
בסיום ה"סדר" נקרא בקול ומעומק ליבינו "לשנה הבאה בירושלים", תפילה שאוצרת בתוכה את כל השאיפות הלאומיות והפרטיות גם יחד, בדרך לגאולה שלמה וקרובה לכלל ולפרט.
חג חירות שמח לכל בית ישראל!
הרב יהודה ויזנר הוא הרב הראשי של שירות בתי הסוהר
