ארבעת הבנים עליהם אנו קוראים בליל הסדר, הם למעשה בני דמותם של טיפסים הקיימים בכל בית ובכל משפחה. מכאן שיש בעניינם של ארבעת הבנים משום הנחיות חינוכיות – עקרוניות לבניינה של משפחה. ראשית, עצם העובדה שלפנינו ארבעה בנים שונים, מלמדת על האתגר המרכזי שקיים בכל המשפחה. מבחנם של הורים הוא היכולת להושיב ארבעה בנים שונים מסביב לשולחן אחד, ובכל זאת להצליח להשיב לכל אחד מהם על שאלותיו על פי אופיו וצרכיו הייחודיים, וכל זאת תוך שמירה על אוירה משפחתית מאחדת ואוהבת. תפקיד נוסף של ההורים הוא לדאוג להמשכיות המסורת המשפחתית מבחינה אמונית ולאומית גם בדורות הבאים. את כל זה אי אפשר לעשות זאת מבלי להכיר בשונות ובהבדלים שבין כל ילד וילד. דבר זה בא לידי ביטוי מידי שבוע בשולחן השבת המשפחתי, שהוא לדעתי, קודש הקודשים של ההתפתחות האישית.
הדברים מקבלי משנה תוקף בייחוד לאור הויכוחים המלווים את המציאות הישראלית בעת הזאת הנוגעים לאיכותה ולמידת הרלוונטיות של מערכת החינוך בארץ. כולנו, ללא ספק, מבקשים לגדל ילדים בעלי מחויבות לעולם של ערכים החשים שייכות לארץ ולתרבותה. אלא שלצערנו בכל המדדים המקצועיים והחינוכיים אנו נוחלים אכזבה מרה. פרשת השבוע והפסוקים של ארבעת הבנים, מעלים את האפשרות כי יתכן וחלק מהשינוי יבוא אם נגדיל את מקומם של הבית ושל המשפחה בעולמו של המתבגר. אחרי הכל עלינו לזכור כי לא ביה"ס אחראי על חינוכו של הבוגר, כי אם ההורים.
עיון בהגדה של פסח מגלה כי יסודות חינוכיים בסיסים מגולמים בפסוקי ארבעת הבנים. כך למשל אומרת ההגדה בתשובה לשאלתו של הבן החכם: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", או במילים אחרות: תמתין בסבלנות לתשובה עד אחרי האפיקומן. מכאן אנו למדים שלא חובה לתת לכל שאלה תשובה מהירה. לפעמים מותר לחכות, להמתין כדי לראות תמונה שלמה. דור הרייטינג, שבו אנו חיים, מצפה לקבל תשובות מידיות, קצרות וקולעות. עלינו מוטלת החובה לחנך שלא כך הדברים עובדים. היכולת להמתין, להפנים, לחוות ולחיות תהליכים היא דבר שנשכח מאיתנו בדור הזה.
השיח עם הבן הרשע, זה שעליו נאמר כי הוציא עצמו מן הכלל, מדגיש את היסוד השני בעולם המשפחה: השייכות. עלינו לחדד את תחושת השייכות של הילדים שלנו. השייכות נוגעת גם למשפחה וגם לאומה. איך מחנכים לשייכות? מרבים בשיח על סולידאריות חברתית, מדגישים את המחויבות של המשפחה לצרכים של האחר באשר הוא. בהגדה של פסח נאמר כי אילו הבן הרשע היה בזמן גאולת מצריים, הוא לא היה נגאל. יש הטועים לחשוב שמדובר בעונש, אולם התבוננות מעמיקה מגלה שמדובר בתוצאה. הניתוק של הבן יוביל לכך שגם בעת גאולה, גם בעת ברכה לאומה, הוא יוותר רחוק. הרשע מעניש את עצמו בכך שהוא מתנתק מן הכלל, ואילו הישיבה שלו סביב אותו שולחן עם כולם נועדה להשיב אותו אל חיק המשפחה ולחדד אצלו את תחושת השייכות.
הבן השלישי הוא הבן התם. הבן התם מבקש מאתנו להכיר בעובדה שיש גם ילדים פשוטים שמבקשים לבנות את חייהם על תובנות פשוטות, ללא תחכום וללא חיפוש של משמעות רוחנית. זוהי איננה מגרעה, אדרבא: עלינו ללמוד להעריך גם תכונות של פשטות.
ומיהו הבן הרביעי, זה שנאמר עליון ש'אינו יודע לשאול'? ובכן, זהו הילד ששקוע בעצמו. הוא כל-כך שקוע בעצמו ובעולמו עש אשר אינו יודע מה לשאול. אין לו כלים להתחיל ולברר, וזאת על אף שהוא חש במועקה פנימית המעידה על צורך בלתי מוסבר לברר את יסודות החיים. לילד שכזה עלינו לפתוח את הדלת ולהעניק לו כלים ללימוד. עלינו להקדיש לו זמן ולספר לו את נס יציאת מצרים. הסיפור יצרף אותו אל החוויה המשפחתית ויאפשר לו, בסופו של דבר, גם ללמוד כיצד לשאול.
בצורה שכזאת יכולים הורים להפוך את ביתם למרכז של חינוך והעמקה. הבנים והבנות מפרים אלה את אלה ויוצרים "עם קטן". זוהי המשמעות העמוקה של תורת המשפחה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהגדה של פסח, וזו גם המשימה הכבדה המוטלת על כתפינו.
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת, ומרבני 'צהר'
