חג החרות שאנו עומדים בפתחו, הוא הזדמנות ראויה לחזור ולעיין במהותה של החרות והחופש. האם אנו באמת בני חורין? האם זכויות האדם שהם בסיס למחשבה המדינית- דמוקרטית במאה וחמישים השנים האחרונות, אכן מוגשמות בפועל?
בעשורים האחרונים נדמה כי נותרנו בעיקר עם המעטפת של הדברים. שורש החרות נעוץ לא רק במה ש'בא לי' לעשות, אלא במרכיב העמוק יותר והוא 'על מה אני חושב' ו'מי אמר לי לחשוב כך'. בחברה דמוקרטית ישנה אפשרות להיות 'עבד חופשי'. זו אפשרות חזקה ומפתה, ורובנו צורכים מידע, פרסומות, פרשניות ותחזיות בצורה עיוורת מבלי לשים לב שמאחוריהם עומדים מעצבי דעת קהל, תקשורות וספינולוגים למיניהם.
גרוע מכך: אנו בונים את עולם הערכים האישי, המשפחתי והקהילתי שלנו על פי אופנות מוכתבות. אנו משועבדים לחברה המצפה מאיתנו להתנהגות מסוימת, לעיצוב גודל המשפחה וגודל המכונית, לבחירת מקצוע ולגיבוש הדעה הפוליטית. אנו עושים זאת לא מתוך לימוד מעמיק או התייעצות, אלא כתוצאה מלחץ חברתי ופעולות יח"צניות שמכתיבים לנו מה לחשוב, מה לקנות, איך להתלבש, איך לדבר ועוד. אז מה הפלא שאנחנו מרגישים מזויפים מבפנים ונראים כמו הפלקט של עצמנו מבחוץ?
במישור הלאומי הדברים קשים אף יותר. דפוסי הפעולה בממשלות האחרונות מוכתבות בעיקר ע"י הפחד ובאות לידי ביטוי בהתמגנות אין סופית, תוך תקווה כי אויבנו לא יתקפו, והיה אם כן קיימת ההשענות על ארה"ב מתוך מחשבה שזו תעשה עבורנו את העבודה ה'מלוכלכת'. הפכנו לתלותיים ואת ההתבצרות והספיגה לערך עליון. הפנמנו למחזור הדם הלאומי את האמרה "איפוק הוא כח", או כפי שניסח זאת דובר צה"ל: "להיות מוכנים פירושו להיות מוגנים".
אכן, לפעמים איפוק הוא כח, אולם כל זה בתנאי שהאיפוק מבטא שליטה באירועים וחרות מדינית אמיתית. מדינה צריכה להגיב באיפוק כאשר התנהגות זו משרתת את יעודה ומטרותיה. לעיתים האיפוק הוא רק עבדות בתחפושת של חרות. איפוק של ממשלה מתגובה על פעולות אויב וקריאות תיגר על עצם קיומה איננה עוצמה כי אם חידלון, חולשה והזמנה לפעולות טרור נוספות.
אסטרטגיה של הגנה, מחבוא מאחורי גדרות וקירות בטון תוך הבנת האויב ומצוקותיו והלקאה עצמית על כמה 'אנחנו לא בסדר' מעידים עד כמה אנו שרויים בחשיבה הגלותית. לוויני ריגול, המטוסים והטנקים הם חסרי ערך אם העם מאבד את הכח והרצון לעשות בהם שימוש כשהדבר נחוץ להגנתו.
אמנם השאיפה הלאומית לחרות עדיין גדולה אצל רובנו, אולם אצלנו כמו אצל העם הנגאל ממצרים ישנם קשיים בדרך. ההליכה הארוכה במדבר וזיכרון סיר הבשר במצרים, מעוררים געגוע וכיסופים למחסה בביתו של האדון גם במחיר שלילת החרות.
אולם אפשר גם אחרת. "אם תרצו אין זו אגדה" הוא מוטו מהותי מתקופה אחרת שהעיד על הלך רוח בעל רצון פנימי עמוק של עם שמאס בחסותו של הפריץ. כשבן גוריון הכריז כנגד כל הסיכויים ועל אף כל הסיכונים בה' באייר תש"ח על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, לא היה מי שלא שמע בקולו את הביטחון בצדקת הדרך. למרות חולשתנו הצבאית והנחיתות הגיאוגרפית הינו מלאים אמונה ותחושת צדק היסטורי שהובילו אותנו לניצחון. אז מדוע כיום, כשאנו במצב פיזי, גיאוגרפי וכלכלי טוב לאין ערוך מאז לא רק שאנו מאוימים מבחוץ, אלא בעיקר רדופים ע"י עצמנו ורואים צל הרים כהרים? תחושת הרוממות ויראת הכבוד שהיו כלפי מדינת ישראל התחלפו בזלזול וברחמנות זולה.
חג הפסח והיציאה מעבדות לחרות מזכירים לנו כי גלות היא לא רק מקום רחוק מעבר לים. גלות היא בעיקר מושג נפשי שיש להשתחרר בעיקר ממנו בכל רבדי חיינו.
חג חרות שמח!
אדמונד חסין הוא יועץ לפיתוח מנהיגות בביה"ס למנהיגות של צה"ל.
