כשהייתי בכיתה י', ניגשו אליי המדריכים שלי ב"בני עקיבא" והודיעו לי שלדעתם אני ראוי להיכנס להדרכה. שמחתי מאוד, אולם עוד אני כולי בהתלהבות ורגשות שמחה, ניגש אלי אחד הבוגרים של הסניף והתחיל לצנן את התלהבותי: "אחי, תשמע לי, אם תסכים להדריך אתה עושה טעות. זה פוגע בלימודים וזה כאב ראש אחד גדול. עדיף שתצא עם תעודת בגרות נורמאלית, מאשר להתרוצץ כל היום עם ילדים מעיקים". באותו רגע שמעתי להמלצתו החמה, אולם לבסוף, לאחר לבטים התחרטתי ונכנסתי להדרכה.
לאחר שנתיים של הדרכה בסניף, כשהחלטתי ללכת לישיבת הסדר באו הרבה אנשים וחיזקו את החלטתי. היו גם אנשים נחמדים אחרים ששאלו אותי: "למה לך ללכת לישיבה, מה ייצא לך מזה? זה בזבוז זמן אחד ארוך". למזלי הגדול לא הקשבתי לאחרונים וצללתי עמוק לים התלמוד.
כשהגיע הזמן להתגייס לצבא, אני זוכר שגם אז ניגש אליי אדם מבוגר ובארשת רצינית ייעץ לי שלא כדאי לי להשקיע בצבא כי "מי שמשקיע, שוקע". הוא המשיך לחלוק עימי את ניסיון החיים שלו והוא המליץ לי במלוא הרצינות: "לא להגדיל ראש ולא להתנדב. תחשוב טוב מה אתה יכול להוציא מהצבא". כשהשתחררתי משירותי הצבאי גיליתי שלא "הוצאתי" מצבא שום דבר (מסתבר שאין מקצוע "רובאי" באזרחות) חוץ מיבלות וחוויות.
כשהחלטתי לפנות לתחום ההוראה ולוותר על קריירה אקדמאית מפוארת, היו אנשים שעודדו וברכו על ההחלטה, אך גם היו רבים שהרימו גבה ובתוכם פנימה הם בוודאי מלמלו " פראיירים לא מתים…".
כשאני מנסה לשחזר לעצמי מהם הדברים אותם לקחתי משנות נעוריי, מהן החוויות המשמעותיות המלוות אותי מאז, אני רואה שלימודי התיכון לא הטביעו בי חותם מיוחד. ההדרכה בבנ"ע, לעומת זאת, חוללה אצלי דברים משמעותיים.
גם משנות הישיבה לא "יצאתי" עם תעודות רשמיות או עם עבודה מסודרת. למרות זאת מסתבר שהשנים בישיבת ההסדר גיבשו את אישיותי והעצימו את הכוחות הפנימיים שלי ושל חבריי.
גם בשירות הצבאי ניתן היה לראות, כמעט בבירור, כי דווקא מי שהגדיל ראש ולא חיפש רק לנצל את הצבא, הוא זה שקיבל הרבה חוסן ושמחת חיים וכיום הוא גם זה שנזכר בתקופה ההיא בערגה.
את ההנאה והרגשת הסיפוק שיש לי משנות ההוראה, כלל לא ניתן לתאר במילים.
מסתבר כי נתינה, הגדלת ראש ומחשבה על האחר, יוצרים חברה יותר טובה ויותר נכונה. חברה שבה בני האדם לא מרוכזים רק בעצמם והם מיישמים בפועל את החזון הגדול של תיקון עולם. מכאן שנתינה ומחשבה על האחר תורמים לא רק לחברה, אלא גם למי שמחליט להתנדב ולתת מעצמו לאחר.
מינהל החינוך הדתי, עמותת "לאורו נלך" ועוד גופים טובים ומשמעותיים חברו יחדיו והקימו השנה מערך שלם של התנדבויות שונות לכל הגילאים, מתוך רצון לאפשר לבני הנעורים לנצל את ימי החופשה בצורה ערכית ואיכותית. בחופש הזה לא צריך להתאמץ או לארגן התנדבויות לבד. צריך רק להרים טלפון ולהתקשר.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elided@gmail.com
