משנה: ביטול קרבן התמיד הוא אחד מהדברים שאירעו לאבותינו ביז בתמוז. מוריה ברוט מוצאת הקבלה בין תמיד של ציבור שבטל אז, לחובת הציבור החברתית בדורנו אנו.
המשנה במסכת תענית מונה חמישה אירועים שהתרחשו ביז' בתמוז: "נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל". כל אחד מאירועים אלו אירע בדור ובתקופה אחרת, אולם הם הוסיפו לזעזע ולהשפיע על החברה היהודית גם בדורות שלאחר מכן. כל אחד מאירועים אלה גרר שיבוש מהותי בסדר היום הציבורי בתקופה שבה אירע, אולם במקביל הוא ניפץ סמל ועוגן ביסודות החברה היהודית וערכיה שהשפיע לדורות.
נדמה כי ביטול קרבן התמיד, קרבן המוזכר גם בפרשתינו, הוא האירוע שממעטים לעסוק בו מבין כולם. קרבן התמיד הוקרב בכל יום בבית המקדש פעמיים, בבוקר ובבין הערביים. מעבר ל'תמידותו' התמיד ביטא ערך נוסף: הוא נקנה מכספי הציבור במלוא מובן המילה. בשקלים שנגבו ונאספו מכל העם באופן שווה ואחיד, היו קונים את קרבנות התמיד שהיוו תרומה של כולם – ללא יוצאים מן הכלל. בכך ייחודו של התמיד שמדי בוקר וערב, היה מוקרב כביטוי לתרומה ולקרבה המשותפת של כל העם כאחד מול הקב"ה.
לכאורה ניתן היה לעצור כאן, אולם בכדי להבין את גודל המשבר בביטולו של קרבן התמיד יש לעיין במה שמובא על כך בגמרא, מאחר והדברים יכולים לתרום לנו הן להבנת הרקע לביטולו בעבר והן לחשיבה על תיקון בימינו אנו. במסכת מנחות (סד:) מובאים שלושה סיפורים ברצף על קרבנות ומנחות. הסיפור הראשון מתייחס לביטול התמיד, השני למנחת העומר והשלישי למנחת שתי הלחם. כולם, על פי התלמוד, נקשרים ל'אותה השעה':
"תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין".
התקופה היא סוף ימי מלכות החשמונאים. מלחמות אחים על מלוכה ושלטון מאפיינות את הרקע החברתי. בתקופה זו, גם בעת התבצרותו של אריסטובלוס מפני הורקנוס, ממשיכה שגרת קרבן התמיד. לשם כך, הנצורים בעיר משלשלים בכל יום מכספי המקדש לטובת רכישת הכבשים לקרבן התמיד. '
ממשיכה הגמרא ומספרת: "היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר. כיון שהגיע (החזיר) לחצי חומה נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית".
תחילת השבר מתואר כאן בתמונה ציורית שאין כמותה. כשנפתחה הדרך לביטול קרבן התמיד עקב שנאת אחים מתמשכת, ציפורני החזיר כבר יכלו לסדוק את מה שעוד נותר מחומת האחדות וזעזעו את הארץ כולה.
שני הסיפורים האחרים שונים להפליא, והם מפיחים, לפחות בעיניי, רוח של תקווה ועצות מעשיות. הסיפורים מובאים כאן בתרגום חופשי:
"ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר. כאשר הגיע זמן העומר לא היו יודעים מהיכן להביא עומר. הכריזו על כך. בא אותו חרש סימן בידו האחת על הגג ובידו האחת על הצריף. אמר להם מרדכי האם יש מקום ששמו גגות צריפין או צריפין גגות? בדקו ומצאו." והגמרא ממשיכה לסיפור דומה נוסף: "כאשר באו להקריב את מנחת שתי הלחם, לא היו יודעים מהיכן להביא. הכריזו על כך. בא אותו גבר חירש, הושיב ידו האחת על עינו וידו האחת על הסיכר (פתח במזוזה). אמר להם מרדכי האם יש מקום ששמו עין סוכר או סוכר עין? בדקו ומצאו."
המשותף בין שני סיפורים אלו לסיפור הראשון הוא בקושי בשמירה על הקרבנות. אולם בשונה מעצתו הרעה של האיש בסיפור הראשון, בשני הסיפורים האחרים מגיעה עצה הגונה הפותרת את הבעיה. אולם מעבר לשוני בעצות, יש בסיפור דגש הקשור בכיוון הלא צפוי ממנו הן הגיעו. אל החכמים מגיע איש חירש, שלמרות חירשתו שומע על מצוקת העם, ובתושייתו מצליח למרות מוגבלותו לרמוז לחכמים על פתרון הבעיה. כמה מופלא סיפור זה! הוא מופלא בעיקר על רקע מעמדם של החרשים באותה תקופה הנמנים בנשימה אחת עם הקטנים והשוטים הפטורים ממצוות. החרשים נחשבים חסרי דעת ולכן אינם יכולים לשמש לעדות. והנה כאן, בעיצומו של משבר, מגיח אותו חירש שלא ויתר על חלקו בעם, לא ויתר על תפקידו ואחריותו, ועושה מאמץ גדול מזה שנדרש מכל אדם 'רגיל' כדי להציג את דבריו לחכמים, למרות החשש אולי לא יבינו אותו ואולי ידחו אותו מפניהם. וגם אם יבינו – האם יסמכו על דבריו?
מכאן סיפור על מלחמת אחים ומדון, ומאידך סיפור על הכלה והקשבה. ביטול התמיד מול קבלת תרומת החירש.
השנה הקדשנו בעמותת "במעגלי צדק" את כנס י"ז בתמוז לשילובם של צעירים עם מוגבלות בתרומה ובשירות לחברה. הכנס קורא לכולנו לדגל בקידומה של החברה והפיכתה לסולידארית יותר, שבה הזכות לתרום פתוחה ונגישה לכולם.
התקווה היא כי דווקא מתוך חידוש המסורת של חשבון נפש ציבורי בימי הצום, ובעיקר ביום י"ז בתמוז, יום הבקעתת של אותה חומה, יהיו ימי הצום והאבל השלב הראשון בפירוק החומות מבית. ואולי אין ראוי מתקופת בין המיצרים לתחילת דרך זו.
מוריה ברוט היא מנהלת אגף חינוך בעמותת "במעגלי צדק"
