נתחיל בווידוי: אני לא מסמפט במיוחד את ז'אנר ספרי העצות הטובות בסגנון "איך תיהפך לעשיר בתוך 30 יום" או "הדיאטה שתשנה את חייך". זו גם הסיבה בגללה כשקיבלתי לידי את "אל תאכלו את המרשמלו עדיין!" לא חשבתי שאטריח את עצמי לכתוב עליו סקירה למדור.
שני דברים שינו את דעתי. האחד הייתה האריזה המקורית בה הגיע הספר. אחרי הכל לא בכל יום אתה מקבל ספר עטוף בסרט משי כחול שלצידו התחתון מוצמדת חבילת מרשמלו. הדבר השני היה הקומוניקט של "ידיעות ספרים" שצורף לספר והבהיר כי החיבור שבפני עוסק ב"דחיית סיפוקים כמפתח להתקדמות בחיים". אני מאלה הסבורים כי אין מקריות בחיים, ומאחר ואני עצמי בחודשים האחרונים משתדל לעבוד על עצמי בכל הקשור לדחיית סיפוקים (ברבדים שונים של החיים) – הרי שהגעתו של הספר הנ"ל הייתה מבחינתי סימן.
"תיאורית המרשמלו" שפותחה בעקבות מחקר שנעשה באוניברסיטת סטנפורד, גורסת כי מי שמצליח להתאפק ולא אוכל את "המרשמלו" (כלומר מוותר על סיפוק מיידי) ירוויח הרבה מאוד "מרשמלואים" בעתיד.
המחבר, חואכים דה פוסדה, מומחה ומרצה מוכר בתחום מדעי ההתנהגות והמנהיגות, מעביר את המסר באמצעות סיפורו של ארתור, נהג הלימוזינה של ג'ונתן פיישנט, אייל הון ומנכ"ל חברה עולמית לפתרונות בתחום האינטרנט. הספר עוקב אחר השיחות שבין פיישנט לנהגו בהם הוא מעביר לו את "תיאוריית המרשמלו" ויוצר אצלו את הדחף להשתנות ולהצליח. הדוגמאות הן מרובות: במהלך היום נוהג ארתור ללכת ולקנות לעצמו ארוחה במסעדת מזון מהיר למרות שהוא יודע שכשיגיע הביתה תחכה לו ארוחת גורמה דשנה ומזינה שהוכנה בידי השפית העובדת באחוזה שבה מתגורר מעסיקו. ג'ונתן מראה לארתור כי בשל ההכנעות לדחף הוא מפסיד כמה וכמה פעמים. הוא מבזבז כסף שאותו יכול היה לחסוך, הוא מפסיד ארוחה מזינה שאותה יכול היה לאכול בתיאבון והוא מפסיד בבריאותו כשהוא אוכל מזון מהיר רווי בשומן וכולסטרול. הסיטואציות והסיפורים שמזמן הספר הקטן והקצר הזה ממחישים כי "תיאוריית המרשמלו" נכונה לא רק בכל מה שנוגע לאוכל, אלא בכל תחומי החיים. היא נכונה בחינוך (קל מאוד לאבד את העשתונות מול ילד שעבר את הגבול או מאכזב. הרבה יותר קשה לנהוג בשליטה עצמית ובצורה שתעביר את תחושת האכזבה אל ילד ותפעל עליו), בעסקים וממון (היענות להצעות עבודה בינוניות, הסתפקות בהעלאת שכר מגוחכת, רכישה של מוצר זול ומפוקפק למרות שברור שהוא לא יאריך ימים) ועוד.
תחום נוסף, שמטבע הדברים איננו מופיע בספר (למרות שמבחינתי הוא העיקרי בכל הקשור לדחיית סיפוקים) היא עבודת ה'. היהדות כולה מבוססת על דחיית סיפוקים. הברכות לפני ואחרי האוכל, תפילות בזמן ובמניין, הלכות שבת וכשרות, הרחקות הנידה, הלכות השבת אבידה, מצוות מעשר, קריאת שמע על המיטה ועוד ועוד.
מבחינה זו יש משהו עצוב בידיעה כי אנו זקוקים לספרים כמו זה של דה-פוסדה בכדי שיזכירו לנו שהמקור האמיתי לשינויים הוא לא מחקרים על מרשמלו מאוניברסיטת סטנפורד. חז"ל אמנם לא פסלו תזכורות שכאלה שהרי "חכמה בגויים תאמין", אולם נשאלת השאלה מדוע אנו נזקקים ל "הכשר" של האקדמיה או של סופר נוכרי בכדי לאמץ את מה שאבות אבותינו ידעו והבינו כשבאירופה הברברית עדיין הקריבו חלקי אדם וסגדו לעצים? כיצד קורה שספרים כמו זה, שמעצימים נקודה אחת קטנה מהיהדות לכדי תיאוריה שלמה, מרשימים אותנו כל-כך? למה אנחנו מוכנים להסתפק ברוחניות שדופה, בניו-אייג' לעבדים, כשהמקור המלא מונח אצלנו בבית?
ייתכן והתשובה לכך טמונה בידיעה כי דחיית סיפוקים יכולה לחולל שינוי בחייו של אדם רק כאשר הוא בוחר בכך במודע. אדם שדוחה סיפוקים מתוך רצון להרשים את החברה, מכוח ההרגל ולא מתוך מחשבה ובחירה מודעת, לעולם לא יצליח לפתח את עצמו ולהצליח.
לכאורה אנשים "דתיים" צריכים היו להיות בוגרי "סדנת המרשמלו" גם מבלי לקרוא את ספרו של דה-פוסדה. אלא שעבודת השם הנובעת מההרגל, מחינוך חיצוני או מהחשש "מה יגידו" עלינו. עבודת ה' שכזאת אין בכוחה לחולל שינוי פנימי באדם. ללא מודעות פנימית, ללא בחירה אמיתית והכרה עמוקה, גם המעשה הכי "דתי" יוותר ריק מתוכן.
מצד שני, אם הספר של דה-פוסדה, יצליח לחולל משהו בתוכנו בכל הקשור לעבודה רוחנית הרי שראוי שגם הוא ימצא בספריה.
"אל תאכלו את המרשמלו עדיין!"/ הוצאת "ידיעות אחרונות" 119 עמ'
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
