מעשה שהיה כך היה. בראשית שנת 2004 קניתי שמלה לרעייתי. לטעמי השמלה הייתה יפה מאוד, אך דעתה של אשתי הייתה שונה, כפי שאמרו חכמינו: "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה – כך אין דעתן דומה זה לזה" (ירושלמי, ברכות פ"ט). כשניגשה אשתי לחנות התל-אביבית וביקשה למצוא לעצמה שמלה אחרת, לא מצאה אחת שאהבה. רעייתי קבלה זיכוי, אולם לנו היה ברור כי היא לעולם לא תשתמש בזיכוי הזה, כיוון שהשמלות שבאותה בחנות אינן לרוחה. כך מצאתי את עצמי מפסיד פעמיים – גם בחרתי במתנה לא מתאימה, וגם סכום כסף לא מבוטל ירד לטמיון בצורת פיסת נייר שעליה כתוב "זיכוי" שלעולם לא ימומש.
כשסיפרתי את הסיפור לחברים התברר לי עד כמה הדבר נפוץ. כולם מסתובבים עם פתקים על גבי פתקים של חנויות ורשתות, שהסיכוי שייפדו אי פעם נמוך ביותר. כמו ביוזמות חקיקה אחרות, המקרה הפרטי שלי הוביל אותי להבין שיש מקום לחקיקה שתסדיר את המצב בצורה הוגנת יותר.
באמצע שנת 2004 הגשנו את התיקון ה-16 לחוק הגנת הצרכן שקבע כי אדם שיחזיר מוצר לחנות יקבל החזר כספי באותה שיטת תשלום שבה שילם. בינואר 2005 עבר החוק בקריאה השלישית, והפך לחלק מספר החוקים של מדינת ישראל. כל שנצרך היה כי שר התמ"ת יתקן תקנות משלימות שיהפכו את החוק למציאות חיה.
כיצד עולה הזכות להשיב מוצר לאחר הקניה עם ההלכה היהודית כי הקנין הוא גמירות דעת גמורה? הזכות להשיב מוצר נובעת מהשינוי שחל בתפיסת העולם. כדי לבאר את השינוי הזה נזכיר כי הרמב"ם בפתיחתו לספרו הפילוסופי "מורה הנבוכים" מבחין בין שתי מערכות של שיקול דעת והכרעה: המערכת האובייקטיבית המבחינה בין אמת לשקר, והמערכת המבוססת על נורמות חברתיות, המכונה בפיו "המפורסמות", כלומר מה שהחברה מעריכה כטוב או כרע.
בחברת השפע שבה אנו חיים שביעות רצון הצרכן מן המוצר נקבעת פחות על בסיס אובייקטיבי של "אמת ושקר", ויותר על בסיס "טוב ורע" חברתי. במילים אחרות: בעבר, כשמרבית הצריכה הייתה פונקציונאלית ופרקטית, ניתן היה לברר את התאמת המוצר בצורה מספקת כבר בזמן הרכישה. לעומת זאת בחברה בת זמננו שביעות רצונם של ה צרכנים מותנית במידה גדלה והולכת בגורמים סובייקטיביים וחברתיים רחבים יותר, כמו סגנון אישי, תגובת החברה והמשפחה ומידה מדויקת. משום כך חלק גדול מהמידע הנצרך בכדי להגיע לשביעות רצון מן המוצר הנקנה אינה נמצא בידיו של הצרכן בשעת הרכישה. אני לדוגמא, לא יכולתי לוודא שהשמלה שאני קונה תהיה לרוחה של אשתי, ובדומה לכך הורה הקונה בגדים לילדיו אינו יכול לוודא שהם מתאימים למידתם "בדיוק".
יתירה מזאת, אמצעי הקנייה המקוונים והקניונים אשר עוצבו כ"בועות" קנייה מעודדים צריכה באווירה מנותקות מהסביבה שבה ייעשה שימוש במוצר, ומביאים את הצרכן לעמדה נחותה מול המוכר, עמדה אשר זוהתה בצדק כדורשת התערבות חקיקתית. על כן ראוי ונכון לאפשר לרוכש לחזור בו מן העסקה בפרק זמן מוגבל.
על פי לוח הזמנים שנקבע בחוק בשנת 2005 אמור היה שר התמ"ת דאז, אהוד אולמרט, לתקן בתוך שלושה חודשים את התקנות המפרטות את רשימת המוצרים שעליהם יחול החוק ואת מועדי ההחזרה. לחץ חברות הלובינג של החברות הגדולות במשק עשה את שלו, והתקנות לא תוקנו על ידי אף אחד משרי התמ"ת.
העדפת אינטרסים של בעלי ההון על קיום החובה החוקית נוגדת את הוראות משה רבנו לשופטי ישראל שלא להפלות בין אמיד לחלש ושלא לפחד מבעלי כוח: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן, לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלקים הוּא" (דברים א, יז).
לאורך השנים ניהלתי תכתובת ענפה עם פקידי משרד התמ"ת, עד שבינואר השנה, בצעד חריג ביותר, הגשתי בג"ץ נגד חברי לסיעה, שר התמ"ת פואד בן אליעזר, בדרישה לקיים את החוק ולהתקין תקנות לפי החוק משנת 2005. הגשת הבג"ץ גרמה לדרגים המקצועיים במשרד התמ"ת להתחיל לעבוד ומהר, ובשורה של ישיבות מרתוניות בוועדת הכלכלה, אושרו סוף כל סוף התקנות.
בתקנות הותאמו פרקי הזמן שבהם ניתן להחזיר את המוצר למאפייני המוצר, כך שלא תהיה פגיעה בלתי סבירה במוכרי המוצרים או השירותים. בהלכה היהודית נקבע שניתן להחזיר מוצר במקרה של חוסר ידע של הקונה על המחיר הראוי "עד שיראה לתגר (=סוחר) או לקרובו (לקרוב משפחתו של הקונה)" (בבא מציעא מט ע"ב). התקנות החדשות מיישמות את העיקרון בתחומים נוספים בהתאם לצורכי התקופה שבה אנו חיים. שכן כאמור, במצב החברתי והכלכלי שבו אנו חיים, לגיטימי לאפשר חזרה מן העסקה בפרק זמן מוגבל.
שני דברים למדתי מההתעסקות בחוק הזיכויים: ראשית, שלכל אחד ואחת טעם משלו. וחשוב מכך: למדתי שוב שהעקשנות משתלמת "יגעתי ומצאתי – תאמן!" (מגילה ו, ב).
איתן כבל מכהן בכנסת מטעם סיעת "העבודה"
