אם לא די בדריכות הרגילה של ערב תשעה באב – הצפייה לצום, ההצמדות לתחזית מזג האוויר, הניסיון המכוון להרבות בשתיית נוזלים, הלחץ בעבודה לקראת הסעודת המפסקת, השנה התווסף לכל אלו דריכות נוספת: כלתי, כך על פי חישובי הרופאים, כבר הייתה צריכה ללדת לפני כשבוע ימים, ובכל פעם שהטלפון מצלצל הלב מחסיר פעימה. ואמנם כך היה: ארבע וחצי שעות לפני תחילת הצום הגיעה השיחה המיוחלת ותוך שעות מספנו ארזנו את הסעודה המפסקת והתעברנו אותה למחלת היולדות של בית חולים שערי צדק. את הסעודה קיימנו מול תינוק כמעט בן שעה שמשקלו כשלוש וחצי קילו. אצבעות דקיקות ופניו כפני הכרוב (זה שבמשכן ולא זה שבמחלקת הירקות).
כאשר סבים מחזיקים בזרועותיהם את נכדם הטרי נדמה כאילו שלא חלף כמעט דור של שנים מאז שאחזו הם בידיהם את בנם האחרון. כמו אז גם היום הראש הקטן של התינוק שוקע בטבעיות בשקע שבין הזרוע העליון לזרוע התחתון וכמו אז כך גם היום חשים את הרוגע של תינוק קטן שישן עם נשימותיו המהירות והרדודות. באותן דקות ספורות בהן נאות הרך הנולד לפקוח את עיניו הכחולות, ניתן – ולו לרגע – להתבונן, כביכול, אל תוך עברו ולתוך עתידו. הסב אשר מחזיק את נכדו הטרי נזכר בגילו המתקדם ובכך שאין הוא צעיר כפי שפעם היה. הוא נזכר בהולדת ילדיו ובתקוות של נעוריו אבל מעבר לכך הוא גם רואה את אביו, את סביו שהוא הכיר ואת הסיפורים ואת האגדות המשפחתיים שהוא מכיר על הדורות אשר קדמו להם. כאשר הוא מביט את תוך עיניו הגדולות של הילד, ויסלחו לי הנשים, במיוחד כאשר מדובר דווקא בבן לבנו, הוא גם רואה אחד אשר ישא את שם המשפחה לדור הבא ואולי גם הלאה. הרך הקטן אשר לא מזמן יצא אל אויר העולם נושא על כתפיו הצרות את ההיסטוריה של העבר ואת התקוות של העתיד. הסב, מניסיון החיים שלו מבין את המשמעות של העברת המסורת המשפחתית מדור לדור ואת האחריות הרבה המוטלת על ההורים להיות מקשרים בין העבר לבין העתיד. כאשר הסב בוהה בפניו של התינוק הישן, הוא חושב על העתיד. הוא חושב על האופן שבו יגדל הילד, לאן הוא יגיע בחיים ועם מה הוא יידרש להתמודד.
הסב תוהה בינו לבין עצמו לגבי איך תהיה מערכת היחסים בינו לבין הנכד הנולד. הוא שואל את עצמו איך הוא יהיה בתור סב; כפי שאביו היה לילדיו? כפי שהסבים שלו היו לו? או שמא משהו אחר לגמרי. האם הוא ימצא שפה משותפת עם ילד אשר נולד יותר מחצי יובל לאחר שהוא – הבס- נולד? הסב גם מתבונן בעצמו ובתחנה אליה הוא הגיע בחיים ומיד מתברר לו כי להיות סב אולי אינו דווקא מעיד על זקנה כפי שהיה פעם – או לפחות כפי שנדמה לנו שהיה – כאשר אנחנו הסתכלנו על עצמנו ביחס לסבים שלנו.
על מערכת היחסים המיוחדת של הסב והנכד עומד הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק באחד ממאמריו, "הסבא היהודי הראשון." בתפיסה שלו הסבא היהודי הראשון לא היה אברהם או יצחק כי אם דווקא יעקב. יעקב הוא זה אשר דיבר עם נכדיו, ישב ולמד איתם, בירך אותם ואף ראה בהם כבניו באומרו "אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי." לא היה בין יעקב לנכדיו את פער הדורות הרגיל המוכר מספרי הפסיכולוגיה וזאת בשל המפגש המיוחד בניהם אשר התאפשר סביב המסורת היהודית שהוא העביר לנכדיו, עקרונות שהם מעל לזמן ורלוונטיים בכל עת ועידן. היכולת של יעקב להשתמש בעבר בכדי להתחבר לעתיד היא זו אשר הפכה אותו ל"ישראל סבא" והסיבה לכך כי העם נקרא על שמו – בני ישראל.
נכד אשר נולד סמוך לתשעה באב – ואשר פספס במספר שעות ספורות את היכולת להתמודד על תפקיד המשיח – מעורר את ההסתכלות על העבר והצפייה לעתיד. יומו של תשעה באב נועד להתבוננות לעבר העבר – על אובדניו, צרותיו וחורבותיו- וזאת על מנת ללמוד ממנו על מנת לשפר את העתיד. הולדת ילד, ואולי עוד יותר נכד, ממקד את תשומת הלב על העתיד, על הבניה ועל התקווה אבל הסתכלות זו לא יכולה להיות שלמה ללא הבנה של עברו המשפחתי והמורשתי של הרך הנולד. התינוק הקטן זה עתה נולד, וכבר מוטל עליו תפקיד גדול של חיבור בין העבר לעתיד. זה הקטן גדול יהיה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
