חלף עוד "תשעה באב." שוב צמנו, שוב קראנו באיכה ובקינות ושוב שמחנו כשהצום הסתיים. למרות שהצום עבר עלי בקלות יחסית, עדיין מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים מונה את השעות עד לסיומו תוך כמיהה לכוס מיץ התפוזים שאתה אני בד"כ מסיים את התענית. אני אמנם לא מתקשה לצום. בסיומו של תשעה באב אפילו הרגשתי כי אם הדבר היה נדרש הרי שהייתי מסוגל "למשוך" עוד מספות שעות, אבל באופן כללי אני לא אוהב ימי צום. זה לא בגלל שאני אכלן גדול או חלש באופן חריג. פשוט לא אוהב את זה.
והנה למרות זאת, השנה עבר עלי תשעה באב קצת אחרת, בזכות שתי שיחות קצרות שהיו לי עם. אחת עוד לפני הצום והאחרת במהלכו. השיחה הראשונה שנמשכה לא יותר מחיצי דקה, התנהלה ביני ובין חמי במכונית שלי בדרך לקריאת מגילת איכה בבית הכנסת. חמי הגיע לפני מספר שנים לגבורות, ורבים מחבריו כבר לא צמים כיום בתשעה אב משום שהדבר נאסר עליהם מסיבות רפואיות. "ברוך ה' לי עוד מותר לצום", אמר והשאיר אותי מעט תמה.
השיחה השנייה הייתה בצהרי תשעה באב, שעה שפגשתי אחד מרבני הקהילה, ובתום השיחה בינינו איחלתי לו "צום קל", והוא תיקן אותי באיחול "צום מועיל."
האמירה של חמי הפתיעה אותי, משום שבאופן הגיוני לא ברור כיצד מישהו יכול להיות מאושר מכך שהוא מחויב לצום ולענות את נפשו, במיוחד ביום קיץ לוהט של רעננה… הרהרתי מעט בדבר, והבנתי שהכל עניין של פרספקטיבה. הצורה שבה אנו מסתכלים על החיים, משפיעה על ההסברים שאנו נותנים לדברים הקורים לנו ועל האופן שבו אנו מבינים ומעריכים את מה שעובר עלינו. אנחנו יכולים לחוות את אותו אירוע באופנים שונים, ורק הפרשנות שאנו נותנים לאירוע היא זו אשר תקבע את אופן החוויה. אותו אירוע ממש יכול להיתפס על ידי אדם אחד בתור משבר מאיים, ואילו אדם אחר יראה בו אתגר המעניק לו הזדמנות להתעלות ולהגיע להישגים מיוחדים.
זהו גם ההסבר מדוע קל הרבה יותר לעשות משהו קשה כשעושים אותו מרצון ומתוך ידיעה כי הוא נחוץ וטוב. אותו מעשה בדיוק הופך לקשה שבעתיים כשהוא נראה לנו שרירותי ואפילו מגביל.
תובנה זו מביאה אותי אל השיחה השנייה שלי. הצום אמנם מוציא אותנו ידי חובת התענית, אולם ברגע שמעניקים לצום תוכן ומשמעות, הרי שהצום קשה ככלל שיהיה, הופך ממילא להיות קל.
האופן שבו אנחנו תופסים את אירועי חיינו והפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים אלה קשור בנרטיב שאותו אנו בוחרים ומאמצים אל תוך חיינו. עצוב מאוד לגלות שלרוב מדובר בבחירה לא-מודעת, מאחר והיא משמעותית מאד לחיינו. הנרטיב הוא ההקשר ההיסטורי-פסיכולוגי שבו אנו בוחרים לראות ולבחון את אירועי ההווה, והפרשנות היא זו שנותנת משמעות וקושרת את ההווה עם העבר. לדוגמא: אדם שרגיל לראות את עצמו כקורבן למזימות של אחרים, לרוב יפרש את התנהגות הזולת כלפיו דרך הפריזמה הזאת. בראיה שכזאת גם עניין מכוון וגם טעות יראו כאילו נועדו לפגוע. לעומת זאת, אדם שמנסה לראות את הצד החיובי בחיים, סביר להניח שידון בדרך כלל את האחר לכף זכות, וכל זה מתוך תחושה כי לא ייתכן שמעשיהם של האחרים לא יהיו חיוביים. גם אם אדם חי על פי נרטיב המקשה עליו את החיים ואת האינטראקציות עם עצמו ועם האחרים, הוא תמיד יכול לבחור לעצמו נרטיב חדש ובכך לחוות מחדש את אותם אירועי חיים ממקום חזק ובריא יותר.
כולנו מרבים לדבר על ראיית חצי הכוס המלאה ולא את זו החצי ריקה, החכמה היא לבחור בחצי הנכון ומתוך כך לחיות עם הרבה יותר אושר, שביעות רצון ושקט.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
