משנה: אגודה אחת איננה מטשטשת את דעת היחיד, אולם היא מציגה בהכרעה דעה אחידה ויחידה המייצגת את דעת הרוב. הרב עדו רכניץ מביא דוגמאות למציאות של אגודה אחת שנותנת ביטוי לדעתו של היחיד, לעומת מסגרות מודרניות רבות שאולי מדברות על חופש אך בפועל שוללות אותו מהיחיד.
ארבעת המינים הניטלים בחג הסוכות משמשים גם כמשל לחלקים השונים בעם ישראל. במדרש הידוע (ויקרא רבה פרשה ל, יב) נאמר שאגידת ארבעת המינים יחד הוא פתרון ל"בעיית" הערבה:
"מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל: יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת ומכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה…"
לכאורה מלשון המדרש עולה כי מדובר בפתרון של בדיעבד, אולם מלשון הגמרא (מנחות כז, א) עולה שחיבור שכזה של כל חלקי האומה הוא הדרך הראויה לכתחילה: "ד' מינין שבלולב, ב' מהן עושין פירות וב' מהם אין עושין פירות. העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת; וכן ישראל עד שיהיו כולן באגודה אחת…" (שם).
מחזור ויטרי (סימן שסד) מבאר את דברי הגמרא הללו: "עושין פירות – אילו תלמידי חכמים שהן מבקשים רחמים על בעלי בתים שינצלו מכל מיני פורענות… ושאינן עושין פירות – אילו בעלי בתים שצריכין לעשות נחת רוח לחכמים ולתלמידיהם". ע"פ פירוש זה הלולב והאתרוג שהם המינים העושין פירות, מכפרים על בעלי בתים שאינן עושין פירות. ואילו ההדס והערבה (שאין עושין פירות) מכפרים (כלומר דואגים ) על תלמידי חכמים שעושין פירות, והנה לנו תלות הדדית בין תלמידי חכמים ובעלי בתים, כשאלו מכפרים על אלו ולהיפך.
בעקבות דברי הגמרא כתב הרב בצמ"ח עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – עניינים כלליים סימן א) תשובה העוסקת בדיני פלגנות. מסקנתו שם היא כי כלל זה נכון גם ביחס לקבלת הכרעה בדין. כלומר: כאשר ישנם שני בתי דין באותה העיר, ראוי שבתי הדין ישבו יחד ויקבלו החלטה אחת המחייבת את כולם, וכך הוא לשונו: "במקום שבו שני בתי דינים קבועים ושוים בחכמה ובמנין, מצוה מן המובחר לישא וליתן בהלכה ולהסכים לדעה אחת או לנהוג כדעת הרוב, שכל מקום שאנו עושים כדעת הרוב אנו מקיימים דברי התורה כתקנן, שכך נצטוינו: אחרי רבים להטות. וכל מה שאנו עושים כדעת המיעוט אנו מבטלים מצות התורה של אחרי רבים, ונכנסים בספק אסור. אלא זאת היא חובתנו ממצות התורה להורות כדעת הרוב ולהיות כולנו באגודה אחת ככל דרכי התורה ומצווה."
באותה תשובה הרב עוזיאל גם מתנגד לפיצול בתי כנסת: "ממילא יוצא דמצוה מן המובחר היא להתאחד, ולזה צריך לשאוף ולהתפלל שה' אחד יאחד את כולנו לעבדו בלב אחד ובאחדות המעשה והדבור.. ודאי שאסור משום לא תתגודדו להוסיף עוד קרעים ע"ג קרעים ולהתפלג לאגודות אגודות ואין ישראל נגאלין עד שיעשו כולם אגודה אחד. וכן ישראל בהרצאה אינם נענין עד שיהיו כולם באגודה אחת (מנחות כ"ז) ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת".
דברים אלו של הרב עוזיאל זצ"ל הם ניסיון לשוב לימים בהם הייתה הלכה אחת בישראל, והיא הוכרעה בירושלים, כפי שמתאר זאת הרמב"ם (ממרים א, ד): "כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל… באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין… אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה, והולכין להן. משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל…"
היסוד הטמון בעיקרון זה של הכרעת הרוב היא ההבנה שהיחיד, חשוב ככל שיהיה, הוא חלק מקהל ועדיפה הכרעת הקהל, גם אם יש בה שגיאה. הדבר עדיף ע"פ פיצול הקהל לכדי אוסף של יחידים בודדים. כמובן שאין הדבר מתיר לרבים לעבור על איסור הלכתי בשם הכרעת הרוב. אולם בשאלות בהם הויכוח לגיטימי, ושאלות שכאלה הן רבות – החל מויכוח הלכתי וכלה ברבים מהויכוחים הפוליטיים – ישנה חשיבות לשמירה על היחד ועל הקהל.
למרות שסנהדרין איננה קיימת כבר זמן רב, עדיין ישנן שתי מסגרות ששימרו את עיקרון היסוד של אגודה אחת. הראשונה שבהם היא בית הדין. באופן מפתיע בפשטותו לבית הדין יש רק החלטה אחת. גם אם יש ויכוח בין הדיינים, הדין יוכרע על פי רוב דעות, ויוצג בפני הצדדים כעמדתו של בית הדין המחייבת את כל הדיינים (שו"ע חו"מ יט, א). מסגרת שנייה ששימרה את עקרון אגודה אחת היא הקהילה שבה התקבלו החלטות על פי רוב דעות לפחות מזה אלף שנים, וכך כתב הרמ"א (חו"מ קסג, א): "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמו, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב."
דומה שמימוש אתגר האגודה האחת עוד רחוק. בכל סוגיה – ציבורית או הלכתית – קיים הפיתוי ליחידים לבוא ולבטא את עמדתם הייחודית בקול רם, ובכך להימנע מכניסה לתהליך של שותפות והכרעה. הקמת בית דין ציבורי ומגוון, שישמע את עמדות השונות, ובסופו של דבר יקבל החלטה שתחייב את כולם נשמעת בימנו כחזון בלתי מציאותי.
דומה כי הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת במישור הציבורי שם ישנה תחושה כי המסגרות הפוליטיות והקהילתיות חוששות לעתים לפתוח את השורות ולאפשר לציבור לבטא את מלוא עמדותיו ושאיפותיו. אלה המופקדים על המסגרת מתפתים לנסות ולכפות את עמדותיהם, במקום להתעקש אך ורק על עקרון הכרעת הרוב.
ימי חג הסוכות הם זמן מתאים לעורר את השאיפה להיעשות אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. אגודה שתתבסס על עיקרון קבלת הכרעת הרוב, מתוך הכרה שהשלם גדול מסכום חלקיו "ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה".
הרב עדו רכניץ הוא מנכ"ל "גזית" – איגוד בתי הדין לממונות ומרכז המחקר במכון "משפטי ארץ" ומרבני 'צהר'
