לאחר שחלפו להם הימים הנוראים, בהם השתדלנו בכל מאודנו לכפר על כל טעויותינו, הנה מגיע לו חג הסוכות והשמחה פורצת מאליה מהלב וממלאת את כולנו, שהרי – "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", ואך טבעי הדבר שהשמחה המלווה אותנו ממוצאי יום הכיפורים תמשיך ותלווה אותנו במהלך סוכות ואף בימים שלאחריו.
אולם, דווקא בחג הסוכות, לקראת סיומו, אנו נפגשים עם יום נוסף של תשובה- הושענא רבה, יום שבו נהגו בית ישראל להרבות תפילה ותחנונים, בלימוד תורה ובקשת רחמים. ברבים מהקהילות הש"ץ אף מתעטף בלבן כמו בתפילות הימים הנוראים, ולכאורה הדבר מצריך ביאור, שהרי מה מקום יש לו ליום תשובה שכזה לאחר הימים הנוראים?
הזוהר לפרשת צו מסביר את חשיבות יום הושענא רבה: "בהאי יומא פקיד מלכא למיהב פתקין לסנטירא ומסתיימי דינין " (ביום זה מצווה המלך לתת פתקים לנידונים ומסתיים הדין)' . כלומר, אותם פתקים בהם נכתב ונחתם גזר הדין של בני האדם שוהים אצל המלך, ורק בסוף חג הסוכות המלך מוסר אותם לביצוע. מכאן מקור האיחול שמאחלים איש לרעהו ממוצאי יום הכיפורים ועד הושענא רבה – "פתקא טבא" (ובאידיש זה נשמע אפילו טוב יותר "גיט קוויטעל"). זהו איחול לכך שמסירת הפתק תהיה מבורכת. מה משמעות הדבר? מדוע לא נמסרים הפתקים מיד? מהי התשובה של יום הושענא רבה?
עיון בדברי ה"שם משמואל" שופך אור על בירור מהותו של יום זה, וכך הם דבריו: "ביום הכיפורים ישראל הם כמלאכי השרת ועניין מלאכי השרת שהם בטלים אליו ית' בתכלית הביטול ואין להם בחינה אחרת רק לעשות שליחותם.. על כן בנעילה ישראל זוכים לחומת וחותם המוח ובהושענא רבה שהוא גמר זמן לולב וניסוך המים ושעל זה נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה זוכין ישראל לחומת הלב שהיא התשוקה באהבה רבה לדבר הראוי"
ביום הכיפורים אנחנו כמלאכי השרת, אנחנו בטלים לריבונו של עולם. ביום זה אנחנו מקבלים על עצמינו לציית למצוותיו של ה' ולקבל את הנהגתו. דומה תחושתנו ביום הכיפורים לעבד שמבין את מעמדו ומתוקף כך הוא מקבל על עצמו לציית לצו אדונו. והנמשל ברור, בימים הנוראים אנחנו הולכים כפופי ראש. החוויה המרכזית אותה אנו חווים בימים אלו היא חווית המרחק הגדול שקיים בינינו לבין בורא העולם. ושיא החוויה של ימים אלו מגיעה ביום הכיפורים בו אנחנו מתבטלים ומבטלים עצמינו נוכח אינסופיותו של בורא העולם.
האם בכפיפות הראש ובהתבטלותנו נוכח הבורא מתמצית עבודתנו הרוחנית? בוודאי שלא. כשם שיש זמנים בהם חובה עלינו לירא מפני הקב"ה ולהרגיש את המרחק ואת האימה, כך יש זמנים בהם עלינו לשמוח בקשר עם הקב"ה ולהרגיש בלבנו את האהבה הגדולה שבלבנו כלפיו, את החיבור ואת התשוקה. וזוהי העבודה הרוחנית של ימי חג הסוכות, בחג סוכות עלינו לתת מקום לרגשות השמחה ולאהבה הגדולה שבלבנו – "ושמחת בחגך והיית אך שמח".
בהושענא רבה אנחנו נבדקים האם הצלחנו למלא את ליבנו באהבה גדולה, או האם חלילה נשארה בנו רק חווית היראה. הקב"ה מצידו, משהה את הפתקים אצלו לבחון את חווית השמחה ורק לאחר מכן הוא מוסר את הפתקים לנידונים לביצוע גזר דינם.
וכמה מאירים הם דבריו של רבי יהודה הלוי שקובע כי "תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלוקיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלוקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם"
חג סוכות שמח, ופתקא טבא.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים
