משנה: את המדרש על ארבעת המינים הניטלים באגודה אחת אנו אוהבים בעיקר לצטט. בפועל רוב חיינו מתנהלים במסגרות שבהם אין לאתרוגים קשר עם הערבות, ולולבים עניין עם ההדסים. כך במקומות המגורים, בחינוך ואפילו בצבא.
כך שנינו במדרש (ויקרא רבה פרשה ל):"מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים… וערבי נחל אלו ישראל – מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה זהו שכתוב (עמוס ט) "הבונה בשמים מעלותיו". ואימתי הוא מתעלה, כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר (שם) "ואגודתו על ארץ יסדה". לפיכך משה מזהיר לישראל "ולקחתם לכם ביום הראשון…".
תחילתו של המדרש מוכרת לכולם, ובדרך כלל בהקשר – 'והן מכפרין אלו על אלו'. זאת אומרת שהמינים השונים יוצרים איזון חברתי בין כל חלקי החברה. אני מבקש לשים לב לסופו של המדרש. שם הוא מדגיש שאי אפשר לעולם בלי אותם האנשים 'שאין בהם תורה ומעשים טובים', ולכן צריך לאגוד יחד את כל החברה על כל מרכיביה, ויותר מכך: דווקא במצב הזה הקב"ה מתעלה. זאת אומרת עילויו של הקב"ה לא יבוא מאובדנם של אותם הדומים לערבה, אלא דווקא מהתערבותם עם שאר חלקי הציבור.
כנראה שהקב"ה אוהב את כל בריותיו, ואין לך אדם שאין לו מקום. כולם הם בנים למקום וכל אחד מהם תורם לעולם את חלקו, גם אם כלפי חוץ אין הדבר ניכר לעין. העולם יהיה חסר אם "אנשי הערבות" יעדרו ממנו.
מדי פעם עולות שאלות שונות הקשורות לסוגיית האיגוד של כל "ארבעת המינים", לדוגמא: עד כמה להתערב בין משפחות חילוניות במקום מגורינו? האם לגור בישוב דתי סגור, בשכונה דתית וכדומה או להתערב בכלל ישראל? האם לדאוג לחינוך אליטיסטי תורני ולהבדל משאר הציבור הדתי והמסורתי או לשאוף לחינוך דתי משותף? האם להתגייס ליחידות נפרדות (בני"ש, נח"ל חרדי וכדו') או לכתחילה להתגייס ליחידות מעורבות שבהם דתיים וחילוניים? וכו' וכו'.
כשאנו נגשים לשאלות מעין אלו, חייבים אנו לחזור לנקודת המוצא של המדרש האומרת כי הקב"ה אוהב את כל בריותיו, על אחת כמה וכמה את בניו בני אברהם יצחק ויעקב – עם ישראל. החפץ להדבק בדרכיו של רבש"ע חייב לסגל לעצמו את תכונת האהבה- כלומר לאהוב את כולם! לאהבה זו באים באמצעות חיפוש ומציאה של נקודת אור בכל אחד ואחד, ומתוך כך בהארת פנים לכל אדם. התורה מצווה אותנו "ואהבת לרעך כמוך" – כלומר האהבה לבריות מיוסדת על ההנחה שהעומד מולי שווה לי לכל הפחות, ואולי אף עולה בערכו עלי לפני ה' וזאת מסיבות נסתרות.
נקודת מוצא נוספת לדיון בסוגיה זו היא ההכרה בעובדה כי הניסיון מלמד שאין מתכון בדוק שאם ננהג על פיו תוצאות החינוך מובטחות. ניתן להצביע על הצלחות וכישלונות כמעט בכל דרך שנוסתה במדינת ישראל המתחדשת, וכמובן שלכל הצלחה או כשלון ישנם מרכיבים רבים.
אמנם לחיים בחברה סגורה ודתית יש יתרונות רבים, אך יש גם חסרונות. מכאן שעלינו להוקיר ולהעריך את הנוטים להשתלב במסגרות חיים כלליות בישובים ובשכונות בערים. בפועלם זה הם ממצים את מושג ה'אגודה אחת', וניתן לשמוע מהם לא פעם על המשמעות העצומה של החיבור בין חלקי הציבור השונים איתם הם נפגשים ביום יום.
גם בנושא החינוך אין תשובה חד-משמעית. ברור הוא שלכל צד יש את הטענות ההגיוניות המחזקות את דרכו, אולם מכל מקום, אני סבור כי אילו החברה הדתית הייתה מגיעה להסכמה על הקמת מסגרות חינוך כוללות יותר (בהם מתחנכים כל "ארבעת המינים" – הן מבחינת רקע ההורים והן מבחינת מצב התלמידים), היינו תורמים ונתרמים הרבה יותר מהיום. אם נבדוק את הרקע של מנהיגים תורניים בציבור שלנו, שכיום הם בני גיל 60 ומעלה, נמצא ונגלה שרבים מהם למדו במסגרות חינוך שכיום מוגדרות כמוקצות בעיני חלק מהציבור התורני! התרומה שמשפחות תורניות יכולות לתרום אם ילדיהן יהיו במסגרת הממ"ד, היא רבה ועצומה. הן גם תקבלנה משאר השותפים במוסד לא פחות ממה שהן תתרומנה. אדרבה: כלל לא ברור לי שבצורה זו יצמחו פחות תלמידי חכמים או שיותר תלמידים יעזבו את מורשת 'בית אבא'. מאידך גיסא, שיתוף שכזה מחייב את כלל ההורים השותפים להסכים לתגבורים תורניים בתוך המערכת, לפחות באותה המידה שמחזקים ומעודדים חוגי העשרה במתמטיקה ובאנגלית.
בצבא ישנם יתרונות רבים ליחידה שבה כולם דתיים: תפילה בציבור, כשרות (בעיקר בבסיסים קטנים ובוודאי במוצבים), החיזוק ההדדי וכן היכולת לקביעת עיתים לתורה. כל אלה מחזקים בוודאי את החייל וגם את הנטייה לחזק מסגרות כגון אלה. אולם, יחד עם זאת, אין שיעור ליכולת לגרום לקידוש ה' ולקירוב לבבות בחיים משותפים לחייל הדתי והחילוני המוצאים עצמם יחד בתא הטנק או בסחיבה משותפת של האלונקה וכו'. לא פעם החייל הדתי דווקא מתחזק במהלך שירות שכזה, לעומת השהות המוגנת ב"מיני חממה" של היחידה הדתית.
אינני בא ח"ו בדברי אלה להמעיט מערכן של כל המסגרות התורניות והדתיות שבנינו במהלך שנות קיום המדינה. יש בהן כל כך הרבה חיוב שלא כאן המקום לפרט. יחד עם זאת אין ספק כי ערכה של האגודה האחת רבה גם בעניינים אלה, ואידך פירושא הוא, זיל גמור.
הרב אלישיב קנוהל הוא ראש מיזם הנישואין של ארגון רבני 'צהר' ורב קיבוץ כפר עציון
