משנה: האם מי ששמח צוחק, או שמי שצוחק בסוף גם נהיה שמח? יעל וימן, מפעילת ומנחת סדנאות צחוק בשיטת ה"יוגה- צחוק" חושבת שכל התשובות נכונות. שיחה על צחוק מאולץ שמביא לשמחה אמיתית, על למה אנשים לא שמחים ועל היהדות שגלתה את סוד השמחה לפני כולם.
לפני כשנה וחצי מישהי שאני מכיר השתתפה בסדנת צחוק. דווקא משום שהמושג נשמע לי אז מעורפל ואפילו חשוד (סדנת צחוק? בטח עוד "סדנא" חדשה שמתעשרת על חשבון הבורות והתמימות של מי שמוכן לקנות), היה לי חשוב אז לשמוע איך היה לה. "היה נחמד, כאילו סבבה כזה", אמרה בחצי פה. "עזוב", הוסיפה כשראתה את הבלבול והאכזבה שלי מתשובתה הלא מפורטת, "זה קטע של בנות. אתה לא תבין".
בניגוד לאותה גברת, יעל וימן, תושבת רבבה אם לארבעה ומפעילה ותיקה של סדנאות צחוק, דווקא חושבת שסדנאות צחוק זה לא "קטע" רק לבנות. "צחוק לא שייך לאנשים מסוימים, לשכבת גיל או למצב נפשי", היא אומרת. "במסגרת העבודה שלי יוצא לי להיפגש הרבה עם קבוצות שצחוק הוא לא הצד החזק שלהם, וכל זה בלשון המעטה. מעניין שדווקא אצלם אתה רואה דברים מדהימים. אנשים מבוגרים, קשישים שלא פעם עברו דברים לא קלים בחייהם, חולים במחלות קשות, אנשים שעברו טראומה. כמעט תמיד כשמדובר באנשים שכאלו, הם מדווחים אחרי פעילות של יוגה-צחוק על חוויה של שמחה והקלה".
אני תמיד חשבתי שצחוק הוא סימפטום לשמחה, לפי מה שאת אומרת זה ממש לא כך?
אכן, צחוק ושמחה אינם קשורים זה בזה. התפיסה המקובלת אמנם גורסת שצחוק הוא סימן לשמחה, אולם כולנו יודעים שהרבה פעמים אנחנו צוחקים בגלל סיבות אחרות. למשל כי כולם צוחקים, כי לא נעים לנו, כי אנחנו רוצים להשתייך ועוד. במילים אחרות לצחוק אין שום קשר לשאלה האם אנו שמחים או לא. יש הרבה אנשים שצוחקים מבחוץ והם עצובים מבפנים. יחד עם זאת, היום אנחנו יודעים שצחוק יכול להביא בסופו של דבר לשמחה בדיוק כפי ששמחה יכולה להביא לצחוק. גם מחקרים מדעיים מאשרים שצחוק פיסי, מאולץ לחלוטין יכול להביא בסופו תחושה של שמחה וקלילות. יש לעובדה הזאת משמעות בעיקר ברמה האופרטיבית של הצחוק. לדוגמא: אם אדם יודע שמצבי לחץ מביאים אותו לכעסים ולחרדות, הוא יכול באמצעות הצחוק לשלוט ברגשותיו ולהביא את עצמו למקום אחר ברמה הנפשית.
מה זה יוגה-צחוק?
היוגה-צחוק היא שיטה תרפיסטית שנהגתה לפני כ-14 שנים בידי ד"ר קטריה מדן, רופא קונבנציונאלי, יליד הודו המתגורר במומביי. ד"ר קטריה הבחין בשתי עובדות: הראשונה היא שבשעה שאנשים צוחקים הם שואפים כמויות גדולות הרבה יותר של אוויר והדבר משפיע עליהם לטובה. הדבר השני שהוא גלה הוא שהתגובה החיובית של צחוק על הגוף זהה בין אם מדובר בצחוק אמיתי ובין אם מדובר בצחוק מזויף. העובדות האלה סייעו לו בביסוס שיטה שאותה הוא כינה "יוגה- צחוק" שמשלבת תרגילי נשימה ותנועה יחד עם צחוק מלאכותי. התרגול נעשה בקבוצה ובד"כ בשלב מאוד מוקדם הצחוק המלאכותי הופך למדבק ואנשים מתחילים לצחוק באופן טבעי. מדובר בשיטה שנמצאת היום בשימוש בעולם כולו ובכלל זה בישראל. זאת שיטה מדהימה שעובדת על כולם, גם על הקבוצות הקשות וה"קרות" ביותר. תמיד התוצאה היא זהה. גם אנשים ששנים רבות לא צחקו, מודים שתרגול של יוגה-צחוק הצליח להביא אותם לתחושה של שמחה והקלה שהם לא חוו במשך שנים.
למה אנחנו צריכים עזרה מלאכותית בפעולה כ"כ טבעית כמו צחוק? למה קשה לנו כל-כך לשמוח?
אני מניחה שיש הרבה סיבות, כשלכל אחד יש גם את הסיבות הספציפיות שלו, אבל באופן כללי אני חושבת שמדובר באחת התוצאות של אורח החיים המערבי, שגם אנחנו חלק ממנו. אנחנו חיים בעולם מאוד תחרותי ומאוד השוואתי. אנחנו מאוד ביקורתיים כלפי עצמנו וכלפי ההישגים שלנו משום שאנחנו בטוחים שכך החברה רואה ושופטת אותנו. זה בכל התחומים: קרירה, כסף, מעמד, מראה חיצוני. רוב האנשים חיים בהשוואות ולכן הם לא מרגישים טוב עם עצמם ועם מי שהם. הארס הזה מתחיל לחלחל לתוכנו כבר בגן הילדים, וזה מכניס את האדם והחברה למתח איום. מצד אחד אנחנו רוצים להיות "כמו כולם" ומצד שני שכחנו איך זה להיות כמו עצמנו… זה מצב קיומי שבהכרח לא מוביל למחוזות שמחים.
ואלמנט כמו צחוק מאולץ יכול לפתור בעיות שכאלה?
הצחוק לא יכול לפתור בעיות אבל הוא מציע אופציה אחרת להתמודדות. לפתור בעיה ולהתמודד אתה אלו שני דברים שונים. צחוק יכול לסייע בהתמודדות, גם אם הוא מתחיל כפעולה פיסית, טכנית מאולצת. יש לו את היכולת לפעול כך משום שתמיד ישנו רגע שבו משהו פוקע והאדם מתחיל לחוות את הצחוק אחרת. אני תמיד אוהבת לתת את הדוגמא של יום שישי לחוץ. הבעל תקוע בפקק בדרך הביתה, הילדים משגעים אותך במטבח ואת מוכנה לאשפז את עצמך בזה הרגע במחלקה סגורה. אז אפשר כמו תמיד להתחיל לצעוק ולצרוח, או לחילופין למתוח חיוך ענק, מלאכותי ומאולץ מאוזן לאוזן, כזה שיגרום לילדים להבין שאת כנראה מעוצבנת חבל על הזמן, ופשוט לשחק את המשחק. עם הזמן את בעצמך נדבקת מהחיוך המזויף. זה נכון שהסיטואציה אולי לא השתנתה, אבל דרך ההתמודדות הזאת נראית לי עדיפה בהרבה על כל אפשרות אחרת.
ומה לגבי השמחה, איפה היא במשוואה הזאת?
שמחה היא כבר עניין אחר לחלוטין. שמחה קשורה בעבודה על המידות. רובנו עובדים על "טייס אוטומאטי" ובכדי להגיע למודעות שתגרום לנו בזמן אמת לזנוח את הטייס האוטומאטי, ולהגיב אחרת ממה שאנחנו רגילים, בצורה נכונה ומדויקת יותר, דרוש המון עבודה, תרגול ודיוק.
צחוק הוא כלי טוב להתמודדות, אבל שמחה קשורה ברצון להשתנות וזה קשה הרבה יותר. מצד שני, מי שרוצה גם מצליח. שמחה פירושה להיות נוכח. לא לתת לרגע לחלוף מבלי לשים לב אליו. לשמוח מכל דבר, ולו יהיה הקטן ביותר. לא לתת לדברים לחלוף על פנינו. אנחנו חיים בתקופה שבה ב"ה המודעות לדברים הללו עולה. אנשים מבינים שכדי להיות מאושרים לא חייבים "פרוזאק" במגירה ו"רסיטל" בתיק (שמות של תרופות פסיכיאטריות א"מ), כי יש אופציות טבעיות הרבה יותר שכרוכות בלקיחת אחריות על החיים. מבחינה זו, היהדות הקדימה את כולם כשהיא דברה על לדון את כל האדם לכף זכות, על להכיר תודה ולא לקבל דברים כמובנים מאליהם, על להיות שמחים בחלקינו ולא לחיות בהשוואות וכו'. מה העצות האלה, אם לא מתכון בדוק לחיים מאושרים? השאלה היא עד כמה אנחנו מכירים ומאמינים באוצרות הללו שלנו. סוכות שהוא זמן שמחתנו, הוא בהחלט הזדמנות להיזכר בהם, ואולי גם לעשות שינוי.
