אחד ממנהגי חג הסוכות הוא קריאת מגילת קהלת בשבת חוה"מ סוכות. השנה שחג ראשון חל בשבת, נקרא את קהלת בשמיני עצרת. אחת הסיבות לדחיית קריאת המגילה עד לחג השני הוא תוכנה הפסימי של המגילה, וזאת בעיקר על רקע העובדה שחג הסוכות מכונה "זמן שמחתנו" ובקהלת נכתב "ולשמחה מה זה עושה".
ואמנם לא רק קריאתה אלא עצם הכללתה של מגילת קהלת בכתבי הקודש היתה שנוי במחלוקת אצל חז"ל: "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה…" (גמרא שבת ל' עמוד ב'). הקורא התמים אשר יפתח את ספר קהלת, עלול לשקוע בדיכאון עמוק או לפחות להכנס למבוכה איומה. שלמה המלך, לפי העולה מהכתובים במגילה, הוא אדם הנמצא בייאוש מוחלט מהחיים. " הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת… מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". כל עמלינו, הקריירה, הביזנס, ההישגים, הנאות החיים – הכל שטויות אומר קהלת. אין חדש תחת השמש, דור הולך ודור בא וכלום לא נשתנה. אנו חוזרים ושבים על מעשי הריקניות של הדורות הקודמים, אשר הלכו אלי קבר ועימם נקבר גם כל הונם ועמלם. זוהי גם הבעיה המרכזית המטרידה את קהלת המביאה אותו לומר: "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל".
כפי שכבר הוזכר, הספר גדוש גם בסתירות. מחד טוען קהלת ש"טוב כעס משחוק" ומאידך "לשחוק אמרתי מהולל". מחד משבח הוא את השמחה ומאידך טוען הוא שהיא חסרת טעם שהרי "ולשמחה מה זה עושה". הסתירות הללו מביאות אותנו לשאול מהו "התסבוך" של קהלת?
אולם, מעבר לכך, מה ראו חכמים שקבעו לקרוא ספר שכזה בחג המוגדר בתורה כ"זמן שמחתנו"? איזה הגיון יש בקריאה של טקסט כה מייאש ומבלבל בשיא השמחה?
נדמה כי התשובות לשאלות כולן, מסתתרת בסיבה בגללה החליטו חז"ל לצרף את ספר קהלת לכתבי הקודש למרות הדיכאוניות, הייאוש והבלבול שבו. "ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה" (מסכת שבת, שם). חז"ל מסבירים כי יש בפתיח ובסיומת של ספר קהלת מסר העולה על הייאוש ואף נותן תקווה לחיים מעשיים ופרגמאטיים. מסר זה הוא שגרם לחז"ל לא לגנוז את ספר קהלת. ומהו מסר זה?
חז"ל בגמרא (מסכת שבת, שם) מסבירים: "תחילתו דברי תורה – מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. תחת השמש הוא שאין לו. קודם שמש- יש לו". על פי חז"ל המפתח להבנת התסכול של קהלת הוא בהבדל שבין המושגים "תחת השמש" ו"קודם השמש".
בעולם שלנו, המוגדר "תחת השמש", שולטת השגרה אשר היא שורש כל רע. אדם השוקע בשגרה עלול לאבד את מיטב ימיו בעיסוקים אשר בסופו של יום יתבררו כחסרי משמעות בפרספקטיבה של שנים. קהלת מגדיר את הבעיה באופן הנ"ל: " כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה, וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס". החוטא, אינו בהכרח אדם רשע. זהו אדם העובד לפרנסתו, אך כל מטרתו היא לאסוף ולכנוס, לצבור הון, כוח, נכסים ושליטה. שלמה המלך מודה כי גם הוא נהג כך בשלב מסוים של חייו: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם …קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם: כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת… לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה …וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי: וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".
שלמה צובר נכסים ושליטה יותר מכל שקדמו לפניו, אך בבואו לעשות את דוחו"ת המאזן השנתיים הוא נכנס לדכאון עצום ולא בשל מינוס בבנק החומרי אלא בשל הריקנות בחשבון הבנק הרוחני שלו. יש לו הכל, אך אין לו מושג מה לעשות עם הנכסים וכיצד לתעל אותם בכדי שיהפכו למשמעותיים יותר. על כן מגיע הוא למסקנה כי בניגוד לחוטא הצובר ואוסף נכסים, האדם השמח באמת הוא זה שהוא בעל "חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה". זהו אדם המסוגל למצוא משמעות לכל חייו העסקיים.
חג הסוכות, זמן שמחתנו, נקרא גם חג האסיף. זהו החג בו אוספים אנו את כל תבואתנו אל הבית. לקראת חג הסוכות, אנו עורכים את המאזנים הכספיים השנתיים ומכניסים את כל אשר צברנו לתוך הסוכה. הסוכה הינה בית רעוע מחד, אך מקום מבצר רוחני מאידך. אנו מוקפים מכל הרוחות בדפנות רעועות אך בפנים האווירה רוחנית וחמה. כל מה שנעשה תחת צילה של הסוכה הוא רוחני וקדוש, מהאכילה, השינה, הישיבה ועד לקריאה בעיתון. הסוכה הינה שיעור של שבעה ימים במשמעות החיים. בחג הסוכות לוקחים אנו את כל ההון והנכסים שצברנו, ודווקא אז נוטשים את ביתנו לשבוע, וכל זה בכדי לשאול: לאן כל זה מוביל? זו גם הסיבה בגללה אנו קוראים את מגילת קהלת; הספר שמעלה את השאלות הנוקבות ביותר, שאלות שאותן אנו חייבים לשאול את עצמנו לפחות אחת לשנה.
הסוכה, מסייעת בעדנו ליצוק תוכן ומשמעות לכל העשייה שלנו בעולם. היא מסייעת לנו לברוח מהייאוש של החיים ועל כן זהו זמן שמחתנו. לכן בעומק דבריו של קהלת אין סתירה כלל וכלל, אלא דיבור על שני מציאויות אפשריות. שחוק, שמחה ונכסים יכולים להיות מועילים ביותר, אולם הם גם עלולים חלילה להיות ריקנים מתוכן. שאלת המפתח הינה מה הציר עליו סובבים הערכים הללו?
אחת מההלכות המרכזיות בסוכה הינה "צלתה מרובה מחמתה". סוכה בה יש אור שמש המרובה מן הצל, הינה פסולה. יתכן וזהו רמז לכל אשר ראינו. אכן, אין חדש תחת השמש, אבל יש חדש מעל השמש. הסוכה מגינה עלינו מרעות השגרה ומסייעת בעדנו לחדש ולהתחדש. אין יותר השפעה של השמש המייצגת את השגרה, כי אם צל המסמל את "צל כנפי השכינה" ואת היכולת לקחת את כל מעשי ידינו ולצקת בהם תוכן ומשמעות רוחנית.
זהו המבחן השנתי של חג הסוכות: האם אנו מתחת לשמש או מעל לשמש? האם אנו עבדי הזמן והשגרה או שמא יש בכוחנו, ולו במעט רגעים בשנה, להתעלות מעל השגרה והעסקים ולחשוב גם על משמעות חיינו? האם בכוחנו לגלות את סוד החיים הטמון תחת צל הסוכה? או כפי שמסכם קהלת את ספרו – "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".
הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת 'אהל ארי' ברעננה ומרבני 'צהר'
