סוכות כבר כאן, ורבים מאתנו מתכננים את הטיול הקרוב. שיחה חופשית המאפיינת את הימים הללו נשמעת בערך כך: "איזה כיף! השנה החג הראשון יוצא בשבת ויש שבוע שלם לטייל". האומנם?
מבול השאלות ההלכתיות הנוגעות להלכות והליכות טיולים בסוכות כמו מי הם "הולכי דרכים", מה היא אכילת ארעי, מהי סוכה 'מינימאלית' ועוד, לכאורה מעידות כי אין בכך שום בעיה, אולם עיון בדברי חז"ל מגלה מעט אחרת.
כשחז"ל דבר על השהות בסוכה הם בחרו במילה הכי לא צפויה בכדי לתאר את מה שאמור להתרחש בתוך הסוכה שלנו: "תנו רבנן כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה" (בבלי, סוכה כ"ח ע"ב).
למה התכוונו חכמים כשהשאילו את הביטוי "טיול" אל הסוכה? הטיול הרי מכיל בתוכו שאיפה לצאת החוצה, אל מרחבים גדולים, בעוד שכתליה המצומצמים של דירת הארעי שלנו לא ממש עונים על ההגדרה…
ייתכן והתשובה לכך נמצאת בכל מה שביקשנו מריבונו של עולם בראש השנה וביום הכיפורים. בתחינותינו בימים הנוראים בקשנו להתקרב ולזכות להשראת שכינה. לאחר תחינות, סליחות, עצרות וערבי התעוררות הנה אנו זוכים בחג הסוכות לשבת ב"צילא דמהימנותא". לשם כך אנו יוצאים מהבית ועוברים לבית אחר, שהדגש בו הוא לא ההגנה האנושית, לא נוף של עצים ואבנים, אלא האפשרות לראות כל הזמן מתוכו את השמיים ואת הכוכבים. צילא דמיהמנותא.
נדמה כי אין דבר יפה מלצאת לרחובה של עיר ולהיווכח כי כולנו, פחות או יותר, יושבים באותה סוכה. ההתקרבות לה' באמצעות הסוכה מבטלת את המעמדות הקשורים ברכוש. אין בית גדול ומהודר ודירת שיכון. הסוכות כולן דומות בארעיותן בבחינת "ראויים ישראל לישב בסוכה אחת".
כל זה מביא אותנו אל הטיול. הטיול גם הוא ביטוי ליציאה מהשגרה, למפגש שונה, מרענן ומחודש עם יופי הבריאה ויוצרה. כשאדם מטייל הוא מגלה בתוכו כוחות אחרים: שלווה, רגיעה ואפילו פיוטיות. בטיול האדם לומד להסתכל אחרת על העולם. הפיח נעלם, הטכנולוגיה הופכת לא רלוונטית, המרוץ האכזרי אחר הישגיות מתפנה לטובת הצבעים הטבעיים, מתגלה איזון נכון יותר בין גוף ונפש. בטיול יש אויר טוב ונעים לנו לפגוש את הזולת. הפנים מקבלות גוון אחר, אנושי יותר. אפילו הדיבור משתנה, הקצב שלו, היחס לעצמנו ולזולתנו. בטיול הכל נראה אחרת.
אשר על כן ראוי בימים אלו בהם אנו מצווים "לטייל בסוכה" לקחת לתוכה את כל כוחות הטיול. יש להרגיש כי הסוכה היא המקום שבו מתרחשים הדברים האמיתיים. צריך להרגיש בסוכה כמו בטיול. כשם שטיול מהווה חוויה רוחנית ונפשית, כך צריכה להיות גם ההמצאות בסוכה. חג הסוכות הוא חג ארץ ישראלי מובהק. רק בארץ ישראל נוכל למצוא בתקופה זו של השנה את ארבעת המינים. גם מהבחינה האקלימית מתאים חג הסוכות לארץ, לכן השהיה בסוכה יש בה משום החיבור אל ארץ הקודש. לא בכדי דרש הגר"א את הפסוק: "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" כשתי מצוות שאליהן נכנסים עם כל הגוף: מצוות סוכה ומצוות ישוב ארץ ישראל. לכן גם 'מטיילים' בסוכה. יש ימים שבהם 'כובשים' את הארץ ברגליים אבל יש ימים שבהם כובשים את הארץ באמצעות הישיבה בסוכה. בהתכנסות פנימה.
ההמצאות בסוכה צריכה להיות חווייתית, רוחנית ומרוממת. יש להתבונן בסוכה ולראות בה שכינה. להתבונן במציאות מתוך שלווה גדולה ושמחה של מצווה. לשבת, לחשוב שלא מתוך תפילה או תשובה, שלא מתוך יראה אלא מתוך שמחה גדולה. לשהות בה עם בני המשפחה, לשוחח, להחליף דעות, לשיר, לנוח, לאכול, ללמוד ולהתמלא באוויר המיוחד שיש בסוכה ובעיקר להיפגש עם השכינה. יש לראות את חג הסוכות כשיא הבא אחרי ימים של תשובה מיראה, שלאחריהם ימים של תשובה מאהבה. הסוכה דומה במידה רבה לחופה, מה גם שהיא תחת כיפת השמיים. בסוכה מזמין אותנו ריבונו של עולם לאחר ימי הדין לטקס הנישואין שלאחריו שבעת ימי המשתה. ומכאן לשאלת הטיולים בחול המועד, שלא פעם מזניחים את הסוכה ואף רואים בה נטל. כיצד היינו אנו מתייחסים לחתן היוצא לטיול בשבעת ימי המשתה ומשאיר את אהובתו בבית? אנחנו נטייל בסוכה.
הרב שי פירון הוא מראשי ישיבת ההסדר בפ"ת ומרבני 'צהר'
