אתה תמה כיצד אני עדיין דוגל בציונות ומאמין בערכם האלוקי של קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, וכיצד אני רואה בהם מימוש חזון הנביאים. לטענתך, הציונות ומדינת ישראל מעצימות את העימות שלנו עם אומות העולם ומרחיקות מהיעד הנבואי הנכסף של "אור לאומים". מדינת ישראל מואשמת השכם והערב בגזענות, את ראשיה מבקשים לשפוט בבתי דין בין-לאומיים על פגיעה בזכויות אדם. הפכנו מושא לתיעוב בין לאומי בגלל חלקנו בפשעים נגד חלק מהאוכלוסייה האזרחית היושבת בארץ ישראל. זה עומד בניגוד הגמור לחזון הנביאים, המתארים את ההערכה שלה יזכה עם ישראל באחרית הימים. בחג הסוכות הקריבו במקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, בתפילה שה' יפרוס עליהם סוכת שלום. מדינת ישראל הנוכחית רחוקה מאוד מהשלום העולמי, בעיני רבים היא מהווה סכנה לשלום העולמי.
תשובה: בפסקה מפורסמת בספרו "אורות" כותב הראי"ה קוק שיציאתנו לגלות היתה "אונס שיש בו רצון פנימי". אמנם הגלות נכפתה עלינו – מפני חטאינו גלינו מארצנו – אבל היא באה בזמן מבחינתנו. מדוע? מפני שבימים ההם, ניהול מדינה היה כרוך באכזריות רבה, כלפי פנים ובמיוחד כלפי חוץ. בעת העתיקה, השתעשעו השליטים במלחמות עקובות מדם. המדינות חיו על חרבן, ועל חורבן שכניהן. מסעות נקמה, שבייה והרג, היו לחם חוקם של העמים בימים ההם. עם ישראל התקשה להשתלב בכללי המשחק שהיו מקובלים אז, הוא בחל מהם. הם סתרו את האידיאל העליון של "אור לגויים" ואת השאיפה של ישראל לשלום עולמי. לכן, שמח ישראל לרדת מבמת ההיסטוריה, כך הוא חסך מעצמו את הצורך להשתתף בהרג המונים. עם ישראל אלפיים שנה, בשולי ההיסטוריה, בהמתנה לשינוי באווירה הבין-לאומית, שתאפשר לו לחזור לזירה המדינית ולנהל ממלכה (=מדינה) בצורה מוסרית.
ומוסיף הרב "וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַזְּמַן, קָרוֹב מְאד, הָעוֹלָם יִתְבַּסֵּם [= יתעדן] וְאָנוּ נוּכַל כְּבָר לְהָכִין עַצְמֵנוּ [= להקמת ממלכה ישראלית], כִּי לָנוּ כְּבָר אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְנַהֵל מַמְלַכְתֵּנוּ עַל יְסוֹדוֹת הַטּוֹב, הַחָכְמָה, הַיּשֶׁר וְהַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַבְּרוּרָה". ניתן לחוש את כמיהתו של הרב להקמת מדינה שתתנהל על אדני האחווה והשלום עם עמי האיזור ועם הנכרי החי בקרבנו. וכך נוכל באמת להיות "אור לאומים". כל פעם שאני קורא את דברי הרב, מטרידה אותי השאלה, כיצד היה הרב מעריך את מדינתנו לאור דבריו. האם היא עומדת באמות המידה שהוא קבע? האם אנו "אור לגויים"?
אני עונה לעצמי, שמדינת ישראל לא רק שעומדת באמות המידה שקבע הרב אלא אף מצטיינת בהן. אין מדינה שאימצה איסורים כל כך רחבים ונוקשים על פגיעה באוכלוסיה אזרחית כמו מדינת ישראל. וגם כאשר הפגיעה מוצדקת, החברה הישראלית נתקפת בנקיפות מצפון. החברה הישראלית מקיימת אין-סוף בירורים על גבולות המותר והאסור בסוגיות אלו, ויעידו על כך הדיונים הרבים שטרם הוכרעו על פגיעה באוכלוסיה אזרחית במהלך מלחמה או מבצע צבאי. יש אפילו הטוענים שההגבלות שקיבלה החברה הישראלית על עצמה מוגזמות ומגבילות את חופש הפעולה הצבאי. אין לזה אח ורע באנושות. כל המדינות אשר מטיחות בנו ביקורת אינן מקיימות בפועל אפילו מחצית ממה שאנחנו מקפידים. לכן, יש לומר ללא בושה שגם ביחסינו לאויבים המקיפים אותנו ולנכרים הגרים בתוכנו, אנחנו "אור לגויים". ישנן תקלות בגלל מורכבות האתגר, אבל פיתחנו מנגנונים רבים של פיקוח המאפשרים ניקיון פנימי. אין טיוח. המתוקנים שבאומות מכירים בזה, משבחים אותנו ומעריצים אותנו על כך.
מדוע חלק ממדינות העולם מסרבות להודות באמת פשוטה זו ואינן מפסיקות להאשים אותנו? נדמה, שזוהי דרכן להשתחרר מהרף המוסרי שאנחנו מציבים בפני האנושות. מאז לידתו, מציב עם ישראל, בעצם קיומו, דרישה מוסרית מהאנושות. אם עם ישראל מסוגל לחיות על פי ערכי מוסר גבוהים, מדוע שאר העמים לא ינהגו כך?! אחת מדרכי ההתמודדות של האומות עם דרישה מוסרית זו היתה להשמיץ את עם ישראל ולהציג אותם כמושחתים, גנבים ושותי דם (עלילות הדם). כך סרה מעליהן התביעה לחקות את הנורמות המוסריות של עם ישראל ולאמץ אותן. במהלך הדורות, לובשת דרך התמודדות זו צורה ופושטת צורה. הגרסה המודרנית שלה היא הכפשת מדינת ישראל והאשמתה בביצוע פשעי מלחמה.
מבט אחר, מהסוג של "הפוך על הפוך", על ההכפשות נגדנו עשוי דווקא לעודד. לפני שנים, לאחר הטבח בסברה ושתילה – טבח שערכו פלנגות נוצריות במחנות פליטים בלבנון – הושיבו את מדינת ישראל על ספסל הנאשמים. גם צרפת הצטרפה למקהלת המגנים. שרת החוץ הצרפתית הסבירה שלמרות שלבנונים טבחו לבנונים, וצה"ל לא היו שותף לטבח ונודע לו על כך רק לאחר מעשה, מופנית האצבע המאשימה כלפי מדינת ישראל בלבד על אחריותה העקיפה, בגלל שמיהודים מצפים ל"יותר". גם כיום, בודקים אותנו בזכוכית מגדלת, בבחינת "מדקדקים עם צדיקים כחוט השערה". אבל, לבסוף יודו כולם ביתרונה המוסרי של מדינת ישראל.
גם בתחום החברתי, מדינת ישראל היא מן המעולות שבמדינות. המחאה החברתית האחרונה רק מחזקת קביעה זו: בתוך החברה ישנם מנגנונים בריאים לשיפור ותיקון, קיימת שאיפה מתמדת לבנות חברה "עַל יְסוֹדוֹת הַטּוֹב, הַחָכְמָה, הַיּשֶׁר", כפי שדרש הרב קוק. עדיין חסרה ה"הארה אלוקית ברורה", אבל גם היא בוא תבוא. מדינת ישראל היא מדינה צעירה, כבר עתה יש לה פוטנציאל גדול להיות "אור לגויים", אולי כבר בדור הבא זה יהיה גלוי ולא רק בכוח.
כל האמור לעיל אינו פוטר אותנו מהשקיע מאמצים רבים בחינוך לרגישות חברתית וליחס הגון כלפי הנכרי הגר בתוכנו. עלינו לגנות כל תופעה שיש בה סטייה מהמוסר גם אם היא חריגה ושולית.
