"כבולעו כך פולטו" הוא הכלל היסודי ביותר בדיני הגעלת כלים, שלמעשה מגדיר כי באותה דרך בה בולע הכלי את האיסור התובע את הכשרתו, כך הוא גם פולטו החוצה.
כלל זה של "כבולעו כך פולטו" אינו מצטמצם לגדרי הגעלת כלים בלבד, כי אם מהווה גם כלל יסודי בלימוד התורה. הטמעתה של התורה בנשמה ובדמות האדם קשורה קשר בל יינתק להיקף המאמץ והעומק שהיו חלק ממהלך לימוד התורה. סיבת הדברים היא כפולה: המאמץ וההשקעה מטמיעים באדם את היחס הנפשי הבסיסי לתלמוד תורה, שכן תלמוד תורה אינו מתרכז רק בתוכן, אלא ויש בו משקל גדול גם ליחס הנפשי המתלווה אליו. מכאן גם נובעת החשיבות המרובה של "ברכה בתורה תחילה", ומרכזיותו של המאמץ העצמי המושקע בלימוד התורה. הנכונות לחדור ולטפס למקומות הקשים בדרך התובעת מאמץ יוצרת שפע נפשי עמוקה. מעבר לכך, המאמץ עצמו הוא כלי המשפיע השפעה ניכרת על הזיכרון ועל ההטמעה הפנימית שדברי התורה חורטים בו.
זכות גדולה היא ליטול חלק בשיעור, ועוד יותר בשיעור קבוע. בשעה שאדם משתתף בשיעור הוא מקדש את זמנו, ומייחד חלק ממנו לשמיעת דבר ד'. חז"ל למדונו כי אחת השאלות שאדם נשאל עליהם בשמיים היא שאלת קביעת עיתים לתורה, ומכאן שמדובר לא רק בזכות אלא אף בחובה יסודית.
ברם, השיעור חסר יסוד עיקרי והוא המאמץ. מי שיושב בשיעור זוכה, בדרך כלל, לדברים מוכנים. מעביר השיעור הוא זה שמנווט את הדברים, הוא זה שקובע את טיב ההתייחסות לשאלות ולבעיות האמורות בסוגיה, וכן את המסגרת ואת הקצאת הזמן והמאמץ לעיסוק בכל אחת מהנקודות. כל אלה מאפשרים לעפעפיו של שומע השיעור להיעצם מעט. גם אם מחשבתו משוטט קמעה תמיד יש באפשרותו לחזור אל מהלך הדברים. אם יש יסוד מאפיין בשיעור הוא הפאסיביות. פאסיביות זו נובעת בעיקר מכך שהאחריות אינה מוטלת על כתפי השומע אלא על המעביר. השומע אמנם מאשר או דוחה את דבריו, אולם הוא איננו אחראי למהלך כולו ולא לעצם קיומו של הלימוד.
מאידך קיים סוג אחר של לימוד: חברותא. זהו לימוד מסוג אחר המתאפיין בהסתערות על הספר כשהאחריות מוטלת על הלומד. מדובר באחריות כפולה – ראשית לעצם העובדה שהלימוד יתנהל ללא הפרעות. אדם, לא פעם, צריך להיאבק עם עצמו על מנת לא לבטל או לסטות מהלימוד. ישנם מספיק גירויים ועניינים שוליים שיכולים לגרום לו לעבור על הדברים ללא המאמץ הראוי מצידו. הצד השני של האחריות הוא לא רק על עצם הלימוד אלא גם על תוכנו. מדובר במאמץ להבין את שנאמר, את מקורו, את גדריו, את משמעותו ואת מהותו. מעבר לשני גדרים אלו של אחריות, הרי שקיימת משמעות נוספת ועמוקה בלימוד משותף והוא דיבוק החברים. "ואת והב בסופה" – תחילתו של לימוד משותף הוא בהבנת הנלמד ובמחלוקת, ואלו מביאים בכנפיהם מאבק של מחשבות ודיבורים. התלהטות זו, סופה בדיבוק חברים עמוק הנוצר מהעמידה באתגר המשותף. מכאן העדיפות של הלימוד העצמי, הלימוד בחברותא או בחבורה.
אין ספק כי ריבוי השיעורים ההולך ומתפתח במחננו בשנים האחרונות הוא עניין מבורך לכל הדעות. אולם, יחד עם זאת אנו צריכים לטפס לקומה השנייה של תלמוד התורה. המטרה שלנו צריכה להיות השבתם של חבורות הלומדים בחברותא אל ספסלי בתי הכנסת שלנו. בהקשר זה ראוי גם כי חלק מתיקון ליל שבועות יתקיים לא רק באמצעות לימוד דף מקורות, כי אם גם מתוך הספרים המקוריים. לימוד שכזה תובע גם הוא אחריות מרובה ונותנת משמעות מוספת ללימוד.
שניים-שניים נשב וניפגש עם השתלשלות דבר ד'. שניים-שניים נעסוק בלימוד התורה בדרך שעסקו בה לומדי התורה מיום מסירתה. בדרך זו נעקור ממקומה את הפאסיביות ונאמץ לימוד אקטיבי המבליע את התורה באבריו של אדם ביתר שאת. בכך נעצים את תלמוד התורה, ונפלס לו דרך השפעה עמוקה עלינו כשהמאור שבו יסייע בידינו ללכת ולהגדיל אורה.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
