הפרישות הטוטאלית מהחיים, כאידיאל נישא לשלמות רוחנית מוכרת בדתות רבות. התודעה האנושית מתרשמת מאוד מחיי פרישות והתבודדות של סגפנות וניתוק מהוויות העולם הזה. הקסם וההילה שנקשרים בסוג כזה של חיים גרמו לכך שרבים חושבים כי רק בדרך שכזו ניתן להגיע לפסגות רוחניות גבוהות. היהדות, לעומת זאת, שוללת את דרך הפרישות והנזירות מכל וכל, כשהמקור לכך היא פרשת השבוע שעוסקת, בין השאר, בעניינו של הנזיר. בנוסף לכך הדבר בא לידי ביטוי גם אצל הפוסקים במהלך הדורות ששללו את הפרישות והנזירות לחלוטין: "שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים. גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא" (רמב"ם, ספר אהבה, הלכות דעות פרק ג הלכה א).
בניגוד לנזירות בדתות אחרות, פרשת השבוע מבהירה כי ביהדות הבחירה האישית להיות נזיר או נזירה, היא הסכמה וקבלה להימנעות משתית יין ושיכר, גידול שיער וגילוחו, והתרחקות ממתים ולא מעבר לכך. מי שמקבל על עצמו נזירות מצומצמת כזו, יכול בוודאי יכול לחוש כי הוא מתעלה ומתקדש, אולם במקביל התורה דם מדגישה כי אדם שכזה הוא חוטא ובזמן שבית המקדש היה קיים היה עליו להביא קרבן לכפר על חטאו. מכאן ש"המונע עצמו מכל דבר ודבר (נוסף על המוזכר בפרשתנו) על אחת כמה וכמה" (רמב"ם שם).
הנזירות ביהדות לא רק שאיננה מצווה, היא גם איננה דרך לרבים. זוהי אופציה המוצעת ליחידים חריגים החשים צורך להתנהל בצורה אחרת לפרק זמן כלשהו, וגם אז בכדי לתקן פגם כזה או אחר שהם מוצאים בעצמם. תכליתה של הנזירות היא שיפור ותיקון המידות ומתוך כך חזרה אל החיים בצורה נמרצת, נקייה יותר ומנותבת היטב. כך למשל, היין והשכר יכולים לעורר התפרצות של כוחות שליליים, כשההימנעות מהם מאפשרת לאדם לעדן ולהרגיל את עצמו בכוחות החיוביים החבויים בו. גידול השיער וגילוחו עם תום הנזירות הם ביטוי לכך כי לא היופי החיצוני הוא העיקר, ואילו ההתרחקות ממתים באה לומר שאת תשומת הלב המרכזית יש לתת לחיים עצמם ולמהלכם, ולא למוות והחידלון.
נזירות מוגבלת שכזו איננה נוהגת כיום, אולם ניתן ללמוד ממנה עד כמה נדרשים אנו לעצור מיד פעם את מהלך חיינו בכדי לבחון את התנהגותנו בכל הקשור ליחסי אנוש ומידות טובות. דבר זה נדרש בכל מסגרות חיינו, וכל אימת שחשבון הנפש האישי שלנו מורה כי יש מקום לשפר ולתקן את דרכינו. או אז הדרך המוצעת היא הקצנה מוגבלת לזמן קצוב לכיוון המנוגד בכדי להשיג איזון. אולם גם אז, בסופו של דבר, עלינו למצוא את דרך האמצע- את שביל הזהב.
גם במהלך תקופת הנזירות, באותו פרק זמן בו עובר האדם תהליך חינוכי, נפשי-פנימי, לשיפור הליכותיו והתנהגותו, לא נדרש ממנו להתנתק מחיי המשפחה והחברה. בעניין זה ניתן להצביע על שני אישים במקרא ששימשו מנהיגים ושפטו את העם בזמן שהיו נזירים: שמשון הגיבור ושמואל הנביא. נזירותם של שמשון ושמואל נמשכה לאורך כל חייהם והיא הייתה חריפה אף יותר מהנזירות המתוארת בתורה. נזירות שמשון היא מרחם אמו בצו אלוקי, ואילו שמואל היה נזיר עולם ביוזמת אימו- חנה. למרות זאת, שניהם היו מעורבים בדעת עם הבריות והנהיגו את עם ישראל, נלחמו ופעלו לטובת הכלל. בניין האישיות וקניית הרגלי התנהגות חברתיים חיוביים, הם תהליכים המלווים את האדם לאורך כל ימי חייו. מודעות עצמית משולבת עם יצירה ופעילות למען החברה והמדינה, כדרכם של אותם מנהיגים, הם המפתח להישגים גובהים יותר הם ברמה האישית והם ברמה החברתית.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
