כשפרצה מלחמת העולם ה-2 היה הנער צבי איכנולד מעט לאחר בר המצווה שלו. הרוחות שנשבו ברחובות העיירה בנדין בסתיו 1939 הביאו עימן בשורות רעות שהכל ניסו להדחיקן. כך נפתח ספרו האוטוביוגרפי של צבי איכנולד 'ממעמקים' המגולל את סיפור הישרדותו מתופת שואת יהודי אירופה, עלייתו ארצה והקמת בית ומשפחה. הספר מורכב מעשרים ותשעה פרקים המגוללים באופן כרונולוגי את סיפור המשפחה מלפני המלחמה, דרך היום בו הופרדו הילדים מעל הוריהם שנשלחו אל המוות וסיפור הישרדותו האישי של איכנולד במחנות העבודה וההשמדה.
איכנולד מצייר בסיפורו עיירה קטנה ושלוה שחיי היהודים מתנהלים בה בשלווה על אדני התורה והחסד. כל אלה משתלבים בהוויית חיים משפחתית חמה ומלוכדת בבית הוריו האציליים ובעלי המידות לשהם היו עשרה ילדים. הוויה זו נסדקה ונופצה באחת. ההורים נלקחו כבר במשלוחים הראשונים, והילדים שנותרו לבדם בבית מעל לשנה מנסים לפרנס עצמם ממכירת סבונים, משלח יד שבו עסק אבי המשפחה לאחר שבית המלאכה לכובעים שהיה בבעלותו פשט את הרגל. בראשית 1943 עוזבים ילדי משפחת איכנולד את הבית ועוברים לגטו, משם הם מגורשים אל מחנה ההשמדה אושוויץ- בירקנאו. רובו של הספר מוקדש לתיאור השהות הנוראה בבירקנאו. על שנים אלו הוא כותב: "לא הייתי צבי-הרשל. לא הייתי בן למשפחת איכנולד. הייתי 134105".
איכנולד לא חוסך מן הקורא את התיאורים הקשים של ההשפלה, הרעב, החולי והמוות ששררו בכל פינה במחנה. במקביל הוא שב ומדגיש את ראייתו הכפולה – הן כנער בזמן ההתרחשות עצמה והן כמבוגר המשחזר ברפלקציה את עברו – את השגחת ה' ששמרה עליו והצילה אותו.
הפרקים העוסקים בתקופה שלאחר השחרור עוסקים בעיקר את נדודיו של צבי באירופה בחיפוש אחר קרובי משפחה שניצלו. לאחר שהאמת המרה טופחת על פניו והוא מתוודע לכך כי ממשפחתו הקרובה לא נותר איש, הוא מחליט לרכוש מקצוע ולעלות לארץ ישראל. בראשית דרכו בארץ הוא מתגורר אצל דודתו שעלתה לארץ עוד לפני המלחמה. הבדידות והתלישות מעוררים בו את הרצון להקים בית שלא תשרור בו אווירת נכאים ושצללי השואה הכבדים לא ירחפו בו. לימים הוא זכה לשאת אשה ולהביא לעולם שלושה ילדים, שהנציחו בשמות ילדיהם את זיכרון הוריו ואחיו שנספו.
הספר מסתיים בשני פרקים מרגשים במיוחד. האחד עוסק בחתונת הזהב של צבי ורעייתו שרה שנחגגה בירושלים בהשתתפות כל בני המשפחה. באירוע נשא צבי דברי הודיה לקב"ה על כל הטוב שזכה לו. הפרק האחרון עוסק באירוע שקרה למחרת היום, והיא נסיעה לפולין של צבי יחד עם נכדו אופיר-יוסף הקרוי על שם אחיו; נסיעה שהיוותה סגירת מעגל.
בסוף הספר מצורפת אחרית דבר ביוגרפית של משפחת איכנולד.
למרות שהספר איננו מתיימר להציג את המימדים הקיומיים-אקזיסטנציאליסטיים של השואה כמו הספרים "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל או "הזהו אדם" של פרימו לוי, גם בספרו של איכנולד בולטות תחושות חוסר היכולת להבין את שהיה וכן למצוא סיבות לקיומו של הרוע. אלו עולים לכל אורך הספר, כמו גם תחושת הייעוד וחיפוש המשמעות. שאלות אלו מקבלות מענה בהמשכיות הדורות וכן בשמירה על האמונה והדבקות בתורה והמצוות. לשונו של הספר קולחת ועשירה והוא נקרא בעניין וברצף, מה שהופך אותו לראוי ומומלץ למבוגרים ולנוער כאחד (וזאת למרות שהספר יצא לאור במסגרת סדרת 'פרוזה עשרה' של "ידיעות ספרים" המיועדת בעיקר לקוראים הצעירים). אין ספק כי מדובר בספר בעל ערך מוסף מבחינה חינוכית ורוחנית שראוי שילמד במוסדות החינוך כחלק מלימודי הספרות או כהשלמה ללימודי ההיסטוריה של השואה.
ד"ר יעל אראלי, מרצה בחוג לספרות במכללה לבנות בית וגן, ירושלים.
