חג השבועות הוא 'זמן מתן תורתנו'. מקובל לחשוב כי זהו חג לכבוד התורה שבכתב שניתנה לנו מפי הגבורה בחמשת חומשי התורה, אולם נראה שיש מקום להדגיש לא פחות מכך (ואולי אף יותר) בשבועות את התורה שבעל פה. דברים אלו קבלו ביטוי בלשון המדרש (ילק"ש שה"ש א, תתקפא): 'אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ערבים דברי דודים יותר מיינה של תורה', כש"דברי הדודים"- הלא הם חכמי ישראל עדיפים על דברי התורה שבכתב.
חג השבועות במקורו איננו חג שבו מציינים את 'זמן מתן תורתנו'. דבר זה הוא חידוש מדברים חכמים ואינו מפורש בתורה. התורה שבעל פה היא זו שהעניקה לחג השבועות את תכנו וצביונו הרוחני. גם המנהג לקרוא את מגילת רות בחג השבועות מעצים את מרכזיותה של התורה שבעל פה. גיורה של רות המואבייה התאפשר רק הודות לתורה שבעל פה, שכן בתורה שבכתב נאמר במפורש (דב' כג, ג-ד): 'לא יבוא עמוני ומואביבקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם'. מהתורה שבכתב נראה לכאורה כי איסור כניסתם של עמוני ומואבילקהל ה' הוא חמור ביותר. ('עד עולם'). הייתה זאת התורה שבעל פה שלמדה אותנו "מואבי ולא מואבית" ומכאן גם ההיתר לקבל את רות שממנה יצא דוד המלך.
גדולתה של תורה שבעל פה הוא הכוח להשפיע על הבנת התורה שבכתב. דבר זה ניכר בדבריו של רבא (מכות כב ע"ב): 'אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה '. כלומר, כמה טיפשים האנשים הקמים מלפני ספר תורה, ולא קמים מלפני תלמיד חכם.
הגר"א בפירושו לתורה רואה בדבריו של רבא בנין אב המלמד על כוחה של התורה שבעל פה. הגר"א מביא מספר דוגמאות לכך. כך למשל מביא הגר"א את נושא רציעת אוזנו של עבד עברי המבקש להישאר בעבדותו בתום שש שנות העבודה. בספר שמות בפרשת משפטים נאמר: 'והגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם'. מפשט הדברים מובן כי ניתן לרצוע את אוזן העבד בדלת או במזוזה, אולם התורה שבעל פה למדה כי אין לרצוע את אוזן העבד על המזוזה אלא רק על הדלת. על כך הגר"א כותב (אדרת אליהו שמ' כא, ו): 'פשטיה דקרא גם המזוזה כשרה, אבל 'הלכה עוקרת את המקרא' (ראו סוטה טז ע"א). וכן ברובה של פרשה זו (פרשת משפטים), וכן בכמה פרשיות שבתורה. והן מגדולת תורתנו שבעל פה, שהיא הלכה למשה מסיני, והיא מתהפכת כחומר חותם… וכמו שכתוב: כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת כו' ואתו רבנן כו'. וכן בפיגול. ורוב התורה. על כן צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם'.
הגר"א מלמדנו כי שורשה של התורה שבעל פה הוא בהלכה למשה מסיני המקובלת מדור לדור, וענפיה מתפרסים על פני התורה כולה. גם מבלי לברר מהו אותו 'חותם המתהפך' עליו רומז הגר"א, אפשר לראות כי גם הוא סבור שברוב התורה 'הלכה עוקרת המקרא'. התורה שבעל-פה עוקרת את התורה שבכתב מהפשט. מכאן שבכדי להבין את עומק התורה 'צריך שידע פשוטו של התורה'; כלומר שידע כיצד התורה שבעל- פה עוקרת תורה שבכתב. אמירתו של הקב"ה 'נצחוני בני' איננה עניין חד-פעמי. זהו ניצחון ששב ומתגלה בכל פעם שתורה שבכתב נעקרת מפני תורה שבעל-פה.
לא מקרה הוא שתלמידיו של ר' עקיבא מתו דווקא בספירת העומר, לפני חג השבועות. חג השבועות הוא חג לתורה שבכתב שניתן לקיימה רק באמצעות התורה שבעל פה. תלמידיו של ר' עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, כיבדו אולי את התורה שבכתב אבל שכחו כי יש לכבד לא פחות מכך גם את חכמי התורה העוסקים ומחדשים בה בעל-פה. כשלא נוהגים כבוד בתלמידי החכמים שבדור, לא ניתן להגיע לחג השבועות במהותו ולא ניתן לקבל את התורה, לא את זו שבכתב וגם לא את זו שבעל-פה. שורשם של מנהגי האבלות בספירת העומר הוא תיקון היחס הראוי לתלמידי החכמים, שמהם ועל ידם מתקיימת התורה שבעל פה ובאמצעותה תורה שבכתב. זו גם מהותו של חג השבועות, זמן מתן תורתנו. תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
הרב דוד בן זזון, רב קיבוץ עין צורים ומרבני 'צהר'
