הכותרת של רשימה זו מבקשת לטעון כי עלינו לשנות שפה. המונח "בעיית רווקות" נתפס פעמים רבות כמשדר מסר לפיו הרווקים או הרווקות הם עצמם "בעיה". מורי ורבותי, צעירים יקרים אלו אינם בעיה. כל אחד ואחת הוא אישיות עם חיים מלאים ועשירים, וכן, גם עם חסר כואב בממד חיוני של החיים. בניגוד לשפה של דוברים מסוימים – עלינו לדעת כי 95% מהרווקים והרווקות אינם רווקים מפני שיש להם פגם. כמעט כולם גם אינם רווקים מפני שהם בררנים הפוסלים אנשים טובים מתוך פחד פסיכולוגי לא מודע. הם אנשים נורמאלים ויקרים שטרם זכו להיפגש עם בן זוגם. נכון, יש בודדים מתוכם שלבטח זקוקים לסיוע מקצועי, אך זה נכון בכל אוכלוסיה. כמות הרווקים הזקוקים לסעד נפשי ממשי אינו גבוה מכמות הנשואים בני גילם הזקוקים לכך. יש מהם שמחפשים לעשות סדר במערבולת רגשית – ופונים לשם כך לאיש מקצוע. אך כמעט אצל כולם, רווקותם אינה מעידה על פגם כלשהו.
אמנם אצל חלק קטן הרווקות מתמשכת גם בהשפעת תפיסות תרבותיות (תפיסות הקשורות לאופי בן הזוג הרצוי, למשמעות הקשר שמחפשים, לתפיסת חיי משפחה ראויים ועוד). אך זו תרבות שכולנו מושפעים ומשפיעים עליה וכולנו שותפים להיווצרותה, ולא הגון להטיח "אשמה" בעוון אופייה של תרבות זו – דווקא על המשלמים מחיר יקר בגללה. זאת ועוד; תרבות זו היא עולמית. הרווקות המאוחרת מתרחשת בממדים מבהילים בכל העולם כולו (ובמספרים הרבה יותר גבוהים מאשר אצלנו). צריך לבחון את הסוגיה בהקשר רחב, ולא להסתפק בהטלת אשמה בצעירינו היקרים, העושים כמיטב יכולתם במציאות קשה ומורכבת שכולנו שותפים ביצירתה. לעתים נדמה לי כי הקולות המתעקשים שוב ושוב להאשים אותם (בבררנות. בציפיות שווא כי יגיע אביר על סוס לבן ועוד) לא נועדו אלא לנקות אותנו מאחריות. אם ניתן להדביק עליהם סטיגמה, אזי לנו אין מה לתקן או לפעול וצריך רק להטיף להם מספיק מוסר כדי לעוררם. דא עקא, כיוון זה אינו נכון וממילא אינו יעיל.
סוף דבר, עיקר התביעה שלנו צריכה להיות מופנית כלפי עצמנו. בכל תחום אחר, סביר להניח כי לו היינו פוגשים אדם קרוב החווה חוסר אדיר, היינו מתגייסים מיוזמתנו כדי לנסות ולסייע לו. האם אף כאן אנו באמת פעילים? האם אנו תופסים יוזמה ומנסים להכיר ולהציע? נכון, לא עברנו קורס בעניין. אולם גם אנו כשבחרנו בן זוג לעצמנו לא למדנו קודם קורס. אם כך, מדוע אנו שומעים לא פעם מרווקים מדהימים כי חלפה חצי שנה מאז הציעו להם הצעת שידוך? מתברר שאנו פשוט לא עושים את תפקידנו. על כולנו להתאמץ הרבה יותר, ובאופן אישי לעשות הרבה יותר. לחשוב על רווקים ורווקות שאנו מכירים ולקבל על עצמנו ליזום הצעות שידוכין עבורם. זה מצריך בעיקר מודעות, רצון וקצת עמל. לברר, לשאול חברים האם הם מכירים רווקים או רווקות בגילאים המתאימים – ולהציע. אין צורך להיות קורא מחשבות ולפעול רק כשיש ודאות פנימית שזה "בטוח זה". יש כל כך הרבה נשואים מאושרים לידנו שמבחוץ כלל לא ברור כיצד הם מתאימים האחד לשני. די שאנו מכירים בין שני אנשים איכותיים, ששמעו פרטים שעניינו אותם אצל השני ומוכנים לאורם לנסות.
שנית, לאחר שההצעה יוצאת לדרך עלינו לתמוך בזוג – במידה ובצורה שהם חפצים. לא להידחף או להלחיץ אך בהחלט להציע עצה או הכוונה באם הם רוצים בכך.
שלישית, וחשוב לא פחות: עלינו לכבד את הכרעות הרווקים. אם הם בדקו את ההצעה והגיעו למסקנה חד-משמעית שההצעה אינה מתאימה, כבדו את זה ואל תטיפו להם. הם אנשים בוגרים ושקולים המכירים את עצמם והמסוגלים לחוש מתי המפגשים אינם מובילים קדימה. הטפת מוסר על "בררנות יתר" מפני שהם החליטו, לאחר בדיקה, לא להתחתן עם מי שאתם הצעתם, אינה מקדמת דבר.
סוף דבר, יש בתוכנו המון רווקים ורווקות מדהימים שמחפשים את בן זוגם. יתכן מאוד שהמפתח בידינו: קצת לחפש, קצת לברר, ולהציע. פשוט לעמול, למענם ולמעננו.
יונה גודמן הוא ראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל
