זכור לי כי בצעירותי, בשנות השבעים של המאה הקודמת, כינינו את התקופה בביטוי "The Me generation" כלומר "דור האני." כינוי זה כנראה בא מהתהפוכות החברתיות של שנות השישים, וביטא שינוי משמעותי מתפיסה של מחויבות לכלל להעצמת מקומו של הפרט. אם בשנות השישים המוטו בארה"ב היו מילותיו של הנשיא המנוח קנדי שאמר: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות עבור המדינה שלך", הרי שעשור מאוחר יותר כבר השתלטה התפיסה ששמה את האדם הפרטי במרכז. מדובר לא רק בגישה פרטית, אלא בתפיסה הפוטרת את האדם מאחריות כלפי הכלל הציבור, או כלשון התקופה, "If it feels good, do it", כלומר, "אם זה מרגיש לך טוב, אז תעשה את זה."
הניגוד בין שתי הגישות קיצוניות אלה- הדאגה לכלל מכאן וההתרכזות בפרט מאידך- הובאו כבר במסכת אבות באמירה הידועה של הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני?"
לא כל אחד חש חובה למעורבות חברתית. לא כל אחד רואה בעצמו סוכן של שינוי חברתי ולא כל אחד חושב כי הוא צריך או שיש לו זכות לשתף את האחרים בדעותיו. ישנם אנשים בעלי גישה של "חיה ותן לחיות", החושבים כי אין להם את הזכות להתערב בחייהם של אחרים. כשמדובר בהם, הם אף מתקוממים מניסיונות של אחרים להתערב בחייהם שלהם.
לא פעם אנו מצויים בפני דילמה הדורשת מאתנו מעורבות בחיים אישיים של אנשים אחרים. מצד אחד אנו מתחנכים לעקרון לפיו כל אחד צריך לקחת אחריות על מעשיו ולתת את הדין על מעשיו. מאידך, אנו מתחנכים גם על הערך של ערבות הדדית ושל " הוכח תוכיח את עמיתך."
פרשת השבוע, פרשת "ניצבים" נותנת לנו את המתכון להתמודדות עם הדילמה. על הפסוק "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלֹקינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם…" אומר רש"י : "ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד…והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים".
ממילים אלו של רש"י עולה כי ישנם מקרים בהם אנו נדרשים להתערב, וישנם מקרים בהם מוטב שנעמוד בצד, נשתוק וניתן לדברים להתקדם במהלך הטבעי שלהם. כאשר מדובר במשהו גלוי המשפיע על החברה כולה, הרי שאסור לנו לשתוק ועלינו לעשות הכל לשיפור המצב, החברה ולסיוע לפרט. במקרים שכאלו, אין אנו יכולים להיות כמו שלושת הקופים אשר לא שומעים, לא רואים ולא מדברים. עלינו להיות קשובים, לומר את דברינו מבלי לפגוע אבל גם בלי לפחד.
לעומת זאת, בדברים הקשורים בחייו הפרטיים של האדם, דברים אשר אולי לא משפיעים על אחרים, אין זה מקומנו להתערב או להביע את דעתנו- אם לא התבקשנו להביעה. במקרים שכאלה כמעט תמיד דעתנו לא תשנה ולא תעזור.
בערב ראש השנה ראוי לכל אחד מאתנו לתת את הדעת על מידת מעורבותו בחיי הקהילה והציבור, לעומת החיים האישיים והפרטיים. אם יום הכיפורים נועד בעיקר ליום של סליחה וכפרה לאדם הפרטי בישראל, הרי שראש השנה – שהוא יום הרת עולם – יום אשר בו העולם ככלל נדון. בראש השנה אנחנו מתמקדים פחות בעולם הפרטי ויותר בעולם הכללי בו אנחנו חיים. אנחנו אמנם נדרשים לקחת אחריות על המחשבות והמעשים האישיים, אולם אין בכך בכדי לפטור אותנו ממעורבות חברתית ומנשיאה באחריות קולקטיבית לחברה ולזולת.
נדמה כי בעולם האמיתי אין מקום לדיכוטומיה המעמידה את הצרכים האישיים בצד אחד של המתרס ואת המחויבות לחברה מן העבר האחר. החיים הם שילוב בין שני הפכים אלו, כשהשילוב המוצלח בא לידי ביטוי במשפחה שבה בני הזוג פועלים לקידום הזוגיות והמשפחתיות הפרטית, אבל גם לתרומה לכלל. זוהי מערכת מאוזנת שבה האחד דואג לצרכיו של השני ולעתים אף אומר מה מפריע לו בהתנהגות של האחר, אולם בה בעת גם מאפשר מקום להתפתחות אישית ולביטויים האינדיבידואליים של כל אחד במשפחה. את הצורך לשלב בין קטבים אלו אנו רואים במיוחד כאשר הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות. מתבגרים נוטים להיות אנוכיים במקצת. הם רוצים בעיקר את מה שטוב להם, את מה שנראה להם וכמה שפחות התערבות של אחרים בחייהם ובהחלטות שהם לוקחים. כל זה טוב ויפה ואף חיוני לתהליך ההתבגרות, אולם אין די בכך בכדי לשחרר את המתבגר מהחובה להיות חלק מהמשפחה ומהצורך לתת בעצמו מעצמו לטובת הכלל ולהיות מסוגל לקבל ביקורת עליו ועל מה שהוא עושה.
לכולנו יש נסתרות ונגלות. בנגלות קל יותר לקבל עזרה מסביבה אוהבת ותומכת. יתכן ונוכל גם לקבל תמיכה וסיוע. נוכל לקבל סיוע גם בנסתרות אם נרשה לעצמנו לסמוך על הסובבים ובכך להפוך את הנסתרות לנגלות ונזכה ליותר תמיכה ועזרה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי
