משנה: כשמדובר בהורות לכולם יש על מה לחזור בתשובה, ולמרות זאת יונה גודמן מחליט לשים את הדגש על היחס לילד האחרון במשפחה; זה שמקבל שבחלק מהמקרים לא מקבל מספיק תשומת לב ובמקרים אחרים הופך להיות המפונק של המשפחה.
בעידן הפרו-דיגיטלי, שבו צילמנו תמונות בפילם רגיל, נהגנו בשיטתיות לפתח את התמונות ולסדרן באלבומים. האלבומים שמשו לנו אז תמונת ראי לא רק לגדילת הילדים, אלא גם להתלהבות ההורית שלנו. ברוב המשפחות כמות התמונות והאלבומים יורדים בטור הנדסי מילד לילד. אם אצל ראשון עוד מילאנו 'בוּק' שלם המתעד כל חיוך או תנועה של הגאון הצעיר, הרי שבבאים אחריו הצטמצם השימוש בצמצם. לתמונות הילד האחרון כבר לא נדרשים יותר מכמה עמודים באלבום. אדרבא: מי שיעיין באלבום שבו תמונות הילד הקטן, יתרשם ללא ספק כי מדובר בגאון שעשה מסלול לימודים ישיר לאקדמיה, שהרי באותו עמוד באלבום נמצאים גם התמונות מהלידה, מכיתה א', סיום כיתה ו' והבר-מצווה.
אמנם תמונות אינן הכול, ואין בהן בכדי להעיד כי ההשקעה ההורית פוחתת מילד לילד. ברם, לעתים מכוננת בי בכל זאת המחשבה כי האלבומים (וצמצומם) בכל זאת מהווים תמונת מראה למציאות כואבת שראוי לזהותה ולהתמודד איתה. אולם תחילה הקדמה קצרה:
ניתן להצביע על גורמי סיכון המגבירים את החשש שנער יקלע למשבר התנהגותי, לימודי או דתי. אלה יכולים להיות לקויות למידה, מצבי משבר בבית בין ההורים, חוסר היקלטות חברתית ועוד. לאחרונה אני חש כי לרשימת גורמי הסיכון ניתן להוסיף גורם נוסף: "תסמונת הילד האחרון במשפחה". מדובר בתופעה נפוצה בעיקר במשפחות ברוכות ילדים, בהן ההורים השקיעו אנרגיות חינוכיות עצומות בילדים הראשונים, דבר שהביא לשחיקה ולחוסר כוחות לעשות כן גם עם הילדים האחרונים. לעתים מדובר בהורים מבוגרים (יחסית) שחסרים לא רק כוחות נפשיים אלא גם פיסיים. הם כבר אינם מסוגלים להשקיע, ליזום, ללמוד ולשחק כבעבר. לכל אלה מצטרפים, לא פעם, גם אילוצים טכניים של עול הפרנסה, וכשמדובר במשפחה גדולה הדבר רק מגביר את השחיקה והעייפות.
תופעה אחרת, הקשורה באותו עניין, היא משפחות בהן דווקא קיימת מודעות מוגברת ל"ילד האחרון"; מודעות הגורמת לקשיי פרידה מההורות, דבר שמתבטא ביחס לילד כאילו הוא צעיר יותר מגילו בפועל. הדבר יכול להתבטא בפינוק יתר, בוויתור על כללים, דרישות וגבולות. ההורים בשיטתיות מעלימים עין מחריגות התנהגותיות, ואי אפשר שלא לראות כמה גדול הפער בין העצמאות והבגרות שפתחו האחים הבוגרים לתלות שמפתח האח הקטן והמפונק. על דרך הדרש ניתן לומר כי גם התורה מזהירה מפני מצב זה באומה: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים – וְנוֹשַׁנְתֶּם" (דברים ד'). אותה התיישנות ועייפות נכונה לא רק ברמה הציבורית, אלא גם במשפחה הפרטית.
אפשר כמובן גם אחרת. יש משפחות בהן ההבנה כי ככל הנראה מדובר בילד האחרון, דווקא מולידה השקעה חינוכית מבורכת. הדבר בעיקר נפוץ כשיש רווח מסוים בין הילד שלפני האחרון לזה הקטן. במשפחות שכאלו מביאים ההורים לידי ביטוי את כל מה שצברו במהלך ניסיון חייהם בחינוך ילדים ומשקיעים בצורה נפלאה בגידול בן הזקונים.
האם כל הנכתב כאן הוא תמיד נכון? בוודאי שלא. גם כאן ישנן הכללות, אך כדרכן של הכללות, הן לא פעם דווקא משקפות מציאות חיים אמיתית; מציאות שראוי להיות מודעים אליה ולהתמודד איתה.
שתי צורות יחס נפוצות כלפי הילד הצעיר במשפחה. האחת מציגה חסך חינוכי חמור הנובע מתמהיל לא מוצלח של שחיקה ועייפות, העלמת עין מגבולות ופינוק. מאידך יחס שבו הילד הקטן זוכה "בכל הקופה", בחינוך מעולה ובניסיון החיים העשיר של ההורים שנרכש במשך כל שנות ההורות עד כה. אצל הורים שכאלה דווקא ההכרה כי זהו "הילד האחרון" (עד בוא הנכדים בע"ה במהרה) מביאה למאמץ חינוכי צעיר ורענן המהול בניסיון חיים עשיר.
בפתחה של שנה חדשה, שומה עלינו לבחור להיות משפחה מהסוג השני. בארה"ב יצאו לפני מספר שנים עם מבצע חינוכי שכונה "אף ילד לא נשאר מאחור", ומטרתו לתת גם לילדים בעלי נתוני פתיחה חלשים 'הזדמנות שווה' להצליח בלימודים ובחיים. אמנם מה שנחשב אצלנו להצלחה אינו בהכרח זהה לחזון האמריקאי, אך היסוד של מאמץ שווה כלפי כל הילדים בוודאי נכון, בעיקר במישור המשפחתי.
בימים של חשבון נפש ותשובה, ראוי להפנותם גם כלפי השקעתנו החינוכית בחיק המשפחה. שנה חדשה מביאה בכנפיה הזדמנות להתנער משחיקה ולהתחדש, בעזרת ה', למען עתיד ילדינו ומשפחתנו. בע"ה, אין הדבר תלוי אלא בנו. שנה טובה!
יונה גודמן הוא ראש תחום אמוני במכללת "אורות ישראל"
