משנה: הרהורים על התשובה/ חלק שלישי
שאלה: לפעמים יוצא לי לעשות שטויות ולא להתנהג כמו שצריך. אחר כך אני עצוב, אפילו עצוב מאוד. אני לא רוצה כלום אחר כך . אני לא מבין איך אני יכול לקום בבוקר אחרי שזה קרה, ללכת לישיבה, להתפלל, להניח תפילין ולהתנדנד כאילו כלום לא קרה?! כאילו הכול בסדר ורגיל? אתה יודע מה עובר עלי? כמה כואב לי? אני לא שולט בזה, פשוט לא שולט! אני כבר לא מסוגל להלחם. בהתחלה הייתי אומר לעצמי שזה לא יקרה לי יותר, אבל למחרת הייתי מוצא את עצמי באותו מקום. ושוב הייתי מבטיח ושוב נופל וחוזר חלילה. אני מרגיש דפוק ואבוד. למה, למה, דווקא אני מכולם? איפה הקב"ה נמצא כשכל כך צריכים אותו??
תשובה: ראשית רציתי לומר לך כל הכבוד על הכנות והישרות. דע לך שאתה לא לבד. האמת היא שהקשיים שהעלית מעסיקים לא רק אותך, אלא גם רבים מחבריך, גם אם הם אינם מודים בכך. על כל פנים, אנסה לשתף אותך במספר מחשבות ותובנות אשר בעזרתן אולי תוכל להתמודד עם הקשיים אותם פירטת.
בניגוד למחשבה המוטעית הגורסת כי נפילה היא "מחוץ לתחום", התורה מלמדת אותנו כי " שבע יפול צדיק וקם". גם הצדיק הכי גדול נופל. ההבדל בין הצדיק הוא לרשע הוא בתקומה שלאחר הנפילה. הצדיק נופל אבל גם יודע לקום ולהתחיל מחדש. הרשע, לעומת זאת נמצא בגלישה מתמדת כלפי מטה. הוא נופל ונופל ולא קם. אתה לא דפוק, אתה בריא ונורמלי. מדבריך עולה שאתה מתמודד. אתה מצליח ולעיתים פחות מצליח. אבל גם אם נפלת, אז מה? מה קרה? הרי אם נפלת אתה צריך תקום! גישה כמו זו שאתה מציג בדבריך ממעיטה בערך עצמך וחבל. אל נא תהיה רשע בפני עצמך.
אתה כותב שאתה כבר לא יכול יותר, שאתה כבר לא מסוגל. נראה לי שאתה מנסה לצבוע את החיים שלך בצבעים מוחלטים, של שחור או לבן, ואם כרגע לא הכל לבן ( מעניין כמה מאיתנו יכולים היו לחיות בעולם שיש בו רק לבן…) אז הכל שחור. הגישה הזאת היא טעות איומה. החיים הם מורכבים, פריזמת הצבעים היא רחבה וססגונית. יש רגעים של לבן ורגעים של שחור, אבל יש גם אפור, אדום וצהוב וכו'. כוונתי לומר שגם כשנופלים (והכל שחור..), אפשר וצריך להתגבר ולהתקדם בצורה הדרגתית, העלייה היא תמיד עקבית ולא בבת אחת.
אתה כותב שאתה "לא שולט בזה", אז דע לך שרק אתה שולט בזה! הקב"ה נתן לאדם בחירה חופשית והוא יכול להתמודד ולנצח את הקשיים שאופפים אותו. אולי אתה לא מצליח כי אתה לא מודע לכוחות שבך? אולי אתה מיואש כי אתה לא יודע איך מתמודדים עם הניסיונות ובעיקר עם הנפילות?
כאן אני יכול לתת לך מספר עצות מעשיות, שאולי לא ימנעו את הופעת הקשיים (בכלל נראה לי לא נכון לרצות שהקשיים ייעלמו, ואסביר מדוע בהמשך), אבל הם בהחלט יעזרו לך להתמודד עמם:
"אבר קטן לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב"- ככל שתחשוף את עצמך ליותר גירויים כך יקשה עליך להתמודד עימם, שהרי תאבונך רק ילך ויגבר. הימנעות והתרחקות מדברים אשר עלולים להביא אותך לידי חטא היא התנאי הראשון.
אחד האמוראים בירך את תלמידיו בכך ש"לוואי ויהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם". אותו אמורא התכוון לומר שכמו שאדם מתבייש מבני אדם אחרים, כל ראוי ורצוי להתבייש מפני הקב"ה. אם אתה לא מתבייש מהקב"ה (אגב זו גם עצה: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים") לכל הפחות גרום לעצמך להתבייש מהסובבים. דאג לכך שהטלוויזיה והמחשב יהיו במקום מרכזי שבו כולם עוברים ולא בחדר שלך החשוך.
עצה נוספת – לימוד תורה. מלא את אישיותך באור התורה הקדושה, קבע עיתים ללימוד תורה, קריאת תהילים, דברי אגדה ומוסר וכו' ותיראה כיצד מעט אור דוחה הרבה חושך.
העולם מלא בנסיונות. מטרת הנסיונות הוא לרומם את האדם ולשכלל את כוחותיו הפנימיים. ניסיון הוא מלשון "נס" (דגל) כלומר ממש להרים את האדם. מכאן שאין לחשוב או לקוות שהקשיים ייעלמו. אדרבה אם תבין שהקשיים רק בונים אותך, גם תבין שהקב"ה אוהב אותך. בגלל שהוא אוהב אותך הוא מנסה אותך. "ה' צדיק יבחן". אבא שבשמיים אוהב אותך ומצפה לך ולתשובתך.
אני מרגיש שאתה קצת עצוב על קיומם של היצרים והתאוות, וגם זו טעות. הקב"ה נתן לנו כוחות ויצרים ע"מ שנשתמש בהם לדברים חיוביים שבונים ומשכללים את העולם. בניגוד לדתות אחרות, תורתנו איננה רוצה לחנוק את הכוחות או להתעלם מהם. מאידך היהדות גם לא רוצה שהאדם ישתמש בתאוות ובכוחות בצורה פראית, חסרת רסן ושליטה. התורה מכוונת את האדם להשתמש בכוחות בצורה נכונה וכך לנצל את העוצמות האדירות הקיימות בתוכנו. (זוהי מטרתם של האיסורים וההגבלות השונים). מי שיודע להשתמש נכון בכוחותיו יכול לברוא עולמות.
הידיעה שהקושי והנסיון נועדו לרומם ולגדל אותך, יכולה לסייע לך מאוד בהתמודדות עם ההווה. גם בעתיד צפויים לך קשיים ונסיונות, שונים אמנם מאלה, אולם אם תתחיל לבנות את עצמך כעת, בגיל צעיר, יהיה לך הרבה יותר קל בהמשך חייך ובבניין ביתך העתידי.
והנקודה האחרונה בנוגע לעצבות והייאוש. קשה לך? כואב? עצוב? אז שוברים את הכלים? מרימים ידיים? פתאום הקב"ה לא קיים? פתאום הוא לא מקשיב? אז דע לך כי הקב"ה אוהב אותך. הקב"ה שומע אותך והוא מקשיב. מקשיב הרבה ואוהב הרבה.
דווקא עכשיו כשקשה לך אתה צריך יותר להאמין. אתה צריך יותר להעמיק. אל תוותר לעצמך, ובעזרת ה' מובטח לך שתצליח לחיות חיים טובים ומשמעותיים, חיים של קירבת ה'.
בהצלחה רבה בהמשך.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לשאלות ותגובות: elidid@gmail.com
