לפני מספר שנים נכחתי בהרצאה של יועץ ארגוני בכיר מאוד, אשר במסגרת עבודתו נותן שרותי ייעוץ לכמה מהחברות המסחריות הגדולות בעולם. אותו יועץ הפתיע אותנו- קהל המאזינים, כשסיפר כי במהלך שנותיו בבית הספר היסודי הוא לא למד בכלל. למעשה מכיתה א' ועד לסיום כיתה ו', הוא רק נכח פיסית בשעורים, אבל כמו שאומרים בשריון, ברמת התודעה "הוא סגר מדפים" – כלומר ניתק כל קשר עם הנעשה בחלל הכיתה. אותו מרצה סיפר כי הסיבה לכך היה משפט בודד שאמרה לו מורה בכיתה א'. "הייתי ילד סקרן מטבעי", הוא ספר לנו, "ולכן באחד השיעורים שאלתי שאלה שכנראה לא הייתה קשורה לגמרי לשיעור, וכשלא קבלתי תשובה חזרתי ושאלתי עד שלבסוף המורה צעקה עלי: "תשתוק כבר מעצבן אחד". מאותו רגע לא פתחתי את פי במשך שנים".
ציבור המורים הוא ציבור מסור לעבודה. מורים משקיעים ימים כלילות במסגרת עבודתם. לרוב הם עושים זאת ללא חשבונות של זמן, כסף או מאמץ. אולם מורים הם גם בני אדם. גם להם יש רגשות, וכן גם הם לפעמים כועסים.
פעם שוחחתי עם מנתח מוח בכיר שסיפר לי כי לפני כל ניתוח הוא מתפלל שיהיו לו הכוחות לעשות את עבודתו, מאחר ודי בסטייה של מילימטר בודד בכדי להפוך את החולה המנותח לנכה לצמיתות. אנחנו – המורים, מתפללים לפני כניסתנו לכיתה לכוחות נפש מאחר ואנו מבינים כי סטייה של מילימטר, כל פליטת פה שאיננה במקומה, כל מבט כועס שאינו נדרש, עלול להותיר ילד עם נכות לכל החיים.
חז"ל קבעו כי דיני נפשות דנים בהרכב של 23 דיינים. המציאות הנוכחית בבתי הספר, על כל המורכבויות והבעיות, מכתיבה מורה בודד שעומד מול כיתה שדן יחידי בדיני נפשות. בכיתה אין קטגור וסנגור. אין עורכי דין, אין חבר מושבעים, אלא מורה העומד מול 30-40 תלמידים וחייב לקבל החלטה בכל רגע נתון כיצד להגיב: את מי ללטף ועל מי לכעוס? את מי ליישר ואת מי לדחוף קדימה? בסיטואציות מורכבות שכאלה נולדות גם הטעויות. חינוך איננו פס ייצור, מערכת הנהלת חשבונות, מטבח או מחסן. בכל המקומות הללו, כשמתרחשות טעויות, אפשר פשוט להוריד את המוצר הפגום מהמדף, להחזיר את השורה החסרה למאזן וכו'. בכיתה, לעומת זאת, טעות קטנה עלולה להפוך לצלקת נפשית בנשמתו של הילד.
כשאנו המורים חושבים על תשובה, זו המחשבה העולה אצלנו. אלו הייסורים שאנו חווים בכל פעם שאנו נזכרים בתגובה לא נכונה, באמירה שלא הייתה במקום, בהזדמנות שהוחמצה להגיע לליבו של הילד.
בתהילים ד כותב דוד המלך את הפסוק: "אמרו בלבבכם על משכבם ודומו סלה". בעלי המוסר הסבירו פסוק זה כחובה של אדם לערוך בכל לילה, כשהוא על משכבו, חשבון נפש יומי; מעין מאזן של רווח והפסד ברמה הרוחנית. אני מכיר מורים רבים אשר שנתם בלילות נודדת בגלל דאגתם שמא תגובתם לא הייתה מדתית והמחשבה אולי הם היו יכולים לנהוג אחרת.
הנחמה שלנו, אנשי החינוך, היא שבזכות הניסיון, הרגישות, האהבה והקרבה לתלמידים, וכן בזכות הרבה סיעתא דשמיא אנו בד"כ מצליחים לתקן, לדחוף לעודד ולקדם.
בחדרי מורים רבים בארץ תלוי על אחד הקירות נוסח עממי של "תפילת המורה". תפילה זו משלבת בתוכה בקשה מהקב"ה ליכולות חיוביות לצד הימנעות מטעיות: "אבינו אב הרחמן הכן את לבי לאהוב את תלמידי ולכבדם. תן בלבי בינה להבין ולהשכיל לשמוע וללמד, שאצליח לקדם את עולמם של תלמידי, אקשיב להם ואשאף להצלחתם בלבב שלם… ויהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסי, שלא אקפיד ולא אומר דבר שתלמידי לא יוכלו לשמוע."
החזרה בתשובה של המורים היא יום יומית ונובעת מהלב, ואם לא מצד האחריות הרי מצד העובדה כי אנו לא רק מורים אלא גם הורים.
הרב חגי גרוס הוא מנהל תיכון "הצבי", מקיף-דתי נתיבות ומרבני 'צהר'
