הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, האדר"ת, קרא עוד בהיותו בחו"ל, לעשות בחג סוכות שבמוצאי השמיטה מעמד זכר למצות הקהל, עליה נקרא בפר' וילך. הוא כתב קונטרס: "זכר למקדש- מצוות הקהל", אם כי בפועל גם בשבתו בירושלים במוצאי השמיטה בסוכות תרס"ד, הוא לא עשה דבר ממשי, בשל חלישותו הפיזית. עם זאת הוא הכתיר את השנה השמינית בה מקיימים בתחילתה את מצות הקהל בשם מיוחד: "שנת הקהל" (אדר היקר, עמ' צז). לימים, גם הרבי מלובביץ' קרא כך לשנה השמינית, והסביר שהמטרה היא ליצור רושם עמוק מתוכן המעמד למשך השנה כולה, בלימוד ובהתחדשות בתורה (שערי המועדים – שמיני עצרת, שמחת תורה, מצות הקהל, הוצ' היכל מנחם, עמ' שיט-שפד, ועוד).
במדור זה נלך בדרך זו. בשבתות הקרובות נתמקד ברעיונות ממצות הקהל הקשורים לחגים הבאים- ראש השנה, יום כיפור וסוכות, ובמשך השנה נעשה כן בשבת הראשונה של כל חודש, בדרך כלל סביב המועד שבחודש.
"בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהילים צו, ו). לפני ה', בחצר המלך בבית המקדש, היו תוקעים בראש השנה בשופר ובחצוצרות – "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר" (משנה ראש השנה ג, ג). התקיעות הם ביטוי להמלכת מלך. המדרש מדמה המלכת מלך בשר ודם, לסדר המלכת הקב"ה: "כמו שעושין למלך בשר ודם כשהוא עובר ממקום למקום, מה הם עושין? מביאין לפידין ואבוקות, ותוקעין לפניו בחצוצרות ובשופרות. כך עשו לפני הקב"ה, שנאמר: 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ' (תהלים צח, ו)". (תנחומא נשא, כד).
כך היה בהמלכת שלמה המלך: "ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך" (מלכים א א, לט), וכך היה בהמלכת יואש בן אחזיהו: ""ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימלכו אתו וימשחהו ויכו כף ויאמרו יחי המלך… והנה המלך עמד על העמוד כמשפט והשרים והחצוצרות אל המלך וכל עם הארץ שמח ותוקע בחצוצרות" (מלכים ב יא, יב- יד).
גם במעמד הקהל תוקעים בחצוצרות. התקיעה איננה נזכרת בפסוקי התורה בפסוקי הקהל, אך בכל זאת: "אותו היום כהנים עומדין בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהם, תוקעין ומריעין ותוקעין" (תוספתא סוטה [ליברמן] ז, טז). אפשר לראות את התקיעה בחצוצרות כאמצעי לקיבוץ העם למעמד. אך כנראה שהרמב"ם הבין שלתקיעות ביום מעמד הקהל ברחבי ירושלים, יש מעלה נוספת. יש לדייק בלשון הרמב"ם: "כיצד הוא קורא? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם" (רמב"ם הל' חגיגה ג, ד). התקיעות היא תשובה מיידית לשאלה: "כיצד הוא קורא?". כלומר: התקיעות הן חלק מהותי מהמעמד, מהקריאה בתורה. קריאה בלי תקיעה מוקדמת בחצוצרות, היא חסרה. יתכן וייעודה כמו בראש השנה. המלכת ה' בחצרו בבית המקדש, ולאחריה בא העם לשמוע על המצוות, כפי שהן כתובות בפרשיות אותם המלך היה קורא.
הרמב"ם שראה ערך רב בתקיעה בחצוצרה כחלק מהמעמד, סובר שגם לא ניתן לקיים את המעמד ללא תקיעה בחצוצרות. אם מעמד הקהל חל בשבת, הוא נדחה לאחר השבת: "מפני תקיעת החצוצרות והתחינות שאינן דוחין את השבת" (רמב"ם הל' חגיגה ג, ז). התקיעות היו ברחבי ירושלים ואינן דוחות את השבת, בשונה מתקיעה בתוך המקדש שדוחה את השבת, וכפי שקורה כשראש השנה חל בשבת.
אופיו של ראש השנה, מדי שנה בשנה, כפי שהוא מוכר לנו, לפיו המוני בית ישראל מתכנסים בבתי כנסיות לתפילה ולשמוע את קול השופר, מזכיר במובן מה את מעמד הקהל המתקיים פעם בשבע שנים. הוא מעין מעמד הקהל קטן יותר, בכל מקום בו מתכנסים לתפילה. ראש השנה הוא יום המלכת ה', ואין בו וידויים וסליחות כמו ביום כיפור. התקיעה בשופר, אמירת פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות, כחלק מהתקיעות הללו, נועדו לקבל עול מלכות שמים: "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (ראש השנה טז ע"א).
בפסוק המסיים בראש השנה את פסוקי השופרות, אין נזכר שופר אלא חצוצרה: "ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלקיכם" (במדבר י, י). היו שערערו על כך, אבל הראבי"ה כתב: "ואותו פסוק קבעוהו בתפלה שהוא דברי רצוי ורחמים" (רא"ש, ראש השנה פרק ד סימן ג). זו בקשה לחידוש עבודת המקדש במשמעות כפולה. חידוש עבודת הקרבנות הקרבים על המזבח עליהם תוקעים בחצוצרות, וחידוש התקיעות במקדש, בשופר או בחצוצרות או בשניהם, כל מועד וחג לפי מצוותו, ראש השנה ומעמד הקהל.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה- מכון לב ירושלים ומרבני 'צהר'
