אחד מן הסיפורים הידועים מספר על אריסטו, בכיר הפילוסופים היווניים, שיום אחד ראוהו תלמידיו כשהוא אוכל בצורה בהמית ושטופת תאווה. התלמידים לא רק שתמהו על כך, אלא אף אמרו לאחר מעשה למורם הנערץ כי חשו בושה למראהו. הם לא יכלו להכיל את הסתירה החדה, את הפרדוקס הבולט, שבין הפילוסוף הנעלה אריסטו לבין התנהגותו הגסה במציאות. אריסטו מצידו, פנה אל תלמידיו ואמר להם "אני אריסטו בחוץ ואדם בביתי". בגרסה אחרת של הסיפור ענה הפילוסוף לתלמידיו כי כשהוא אוכל הוא "איננו אריסטו". אריסטו ביטא בכך את אחד העקרונות החשובים בהשקפה היוונית, וגם בזו המערבית של ימינו, שבה אין ממש חשיבות לשאלה "מי אתה". העולם שבו אנו חיים מייחס את עיקר החשיבות לשאלה "מה אתה" (פילוסוף, עו"ד, רופא, איש היי-טק, כוכב נולד במיליון דולר…), ופחות לשאלה "מי אתה" (מהו הקוד האתי של חייך, במה אתה מאמין, מהם הערכים שבלעדיהם אין לך חיים ועוד)
בחודש אלול האחרון הרהרתי רבות בסיפור זה במסגרת חשבון הנפש האישי שלי לקראת ראש השנה. חשבתי לעצמי על עצמי: מי הוא האיש שבעוד כמה ימים יבוא בתפילה לפני הקב"ה ויבקש מחילה, סליחה, כפרה, בריאות פרנסה ושמחה? לכאורה מתוקף אימת הדין הרי שבתפילות עלי לשקף לעצמי בעיקר את החולשות שבי, את הכישלונות, האכזבות, את הפספוסים, החטאים, העיוותים והסטיות. מצד שני, מדוע לא להבליט דווקא את הכוחות, את ההצלחות, את ההתגברויות, את השינויים לטובה שחוללתי או שאני רוצה לחולל בעצמי ובזולתי? האם במסגרת העמידה לפני ה' ביום הדין חייבת להיות "עסקת חבילה" שבה יש רגעים גדולים אבל גם כאלה נמוכים שאינני רוצה לחשוב או להיזכר בהם? אולי בראש השנה מותר לי להיות קצת "אריסטו" ולהזכיר בעיקר את הטוב ולשים בצד את הרע?
למרות שאין לי תשובה מוחלטת, מכיוון שלפחות אני את הדברים הרעים זוכר די טוב, נראה לי שהשנה אני הולך להתרכז בעיקר בטוב, בתיקון, בשאיפה לעתיד. אמנם נוסח התפילה קובע כי "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", אולם בצד האביונות הזאת יש לנו גם הרבה מתנות וכלים שאיתם אפשר לחולל נפלאות בשנה שעומדת להתחיל לה, וידוע כי מי שמתחיל שינוי בהכרח גם עוזב את הדרך הקודמת. ואפשר לסכם את כל זה בתובנה המדהימה ששמעתי זה לא מכבר מפיו של הרב מיכי יוספי שאומר כי ראש השנה נקרא כך כי הוא "ראש לשינויים" וגם משום שכל השינויים "מתחילים בראש". ואידך זיל גמור.
וכשמדובר בשינויים ובעלוני שבת, אני חייב להודות שלא פעם אני מתלבט עם עצמי האם יש מקום לטור אישי מסוג זה בעלון שנכנס לבית כנסת (שלא לדבר על האירוניה שבעצם הצגת השאלה בטור שכזה). הרהורים אלה נובטים מתוך הכרה כי עיתונות (עדיף שנקרא לילד בשמו) בתי הכנסת הפכה את חידושי התורה לעניין שווה לכל נפש. מצד שני אי אפשר להתעלם מכך שהעלונים וההתעסקות סביבם בבית הכנסת, מסדו באופן מוחלט את השעמום מהתפילה. כמה וכמה אנשים כבר אמרו לי כי הסיבה היחידה שבגללה הם מגיעים לקרוא עלונים היא משום שיש זמן מוגדר בכדי לקרוא אותם… אפשר לחייך למשמע הערה שכזאת, אולם אותי היא דווקא מאוד מצערת. אז אמנם מידי שבוע מופיעה בתיבת הקרדיט של כל העלונים הבקשה הלקונית "נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה". זו אמנם בקשה מנומסת, אולם ברור לכולם שהיא מתחייבת רק מצד הפרוטוקול, ולו משום שהעלונים עצמם מחולקים בבית הכנסת.
אי לכך, אני מניח כי גם לבקשתי הבאה לא יהיה תוקף חזק יותר, אולם למרות זאת אני מרשה לעצמי לבקש ולקוות כי מכאן ולהבא, לפחות את הטורים שלי לא תקראו בבית הכנסת. קחו את העלונים אתכם הביתה. מילה לא תגרע מהם בזמן שהם יישארו מקופלים בכיס המכנסיים או בנרתיק הטלית.
שנה טובה לכולכם
איתמר
