מצוות התורה, נכתבות בדרך כלל כצו מוחלט ללא כל הקדמות או סייגים. יוצאת דופן, מבחינה זו, פרשת השבוע שלנו שמפרטת באילו קשיים עלול להיתקל מי שיבקש לקיים את המצוות:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל, יא- יד).
היו שפירשו כי פסוקים אלו מהווים אמירה כללית על קיום המצוות כולן, לפיה התורה ומצוותיה נתנו לבני אדם בהנחה שהם יכולים לקיים אותם. התורה לא ניתנה למלאכים, לאנשים מיוחדים או יוצאי דופן , ומכאן שאין מדובר על צווים בלתי אפשריים לביצוע. זהו עניין של רצון, דעת ומאמץ בלבד.
מאידך היו שהסבירו כי הפסוקים הללו עוסקים למעשה בעוד מצווה, מיוחדת במינה, שקיומה כרוך באמת בסוג של קושי נפשי ואפילו פיסי. המצווה המדוברת היא מצוות התשובה שבה אנו עוסקים בימים אלו שלפני ראש השנה. השלב הראשון בתשובה מתחיל ברצון של אדם לבדוק היטב את עצמו ללא פניות וללא הנחות, האם אכן הכל תקין והכל בסדר בהתנהלותו הקבועה והשגרתית. והיה ויתגלה, והדעת נותנת שברוב המקרים ואצל רוב האנשים יתגלה שיש מקום לשיפורים כי אחרי הכל מדובר בבני אדם, אזי על האדם להכיר ולהודות בטעות ובמשגה ובדבר הצריך תיקון. השלב הבא בתשובה היא ההחלטה והקבלה לעתיד לפיהם מכאן ואילך האדם יתנהג אחרת. השלב הקריטי ביותר בתשובה הוא כמובן המעשי שבו על האדם בפועל להתחיל בשינוי ולנהוג אחרת.
אלא שעדיין כשמדברים על "תשובה" לא ממש ברור להיכן בדיוק יש לשוב? שהרי כשמדברים על "שיבה" מתכוונים, בדרך כלל, על חזרה למקום שכבר היינו בו פעם. מהו אם כן אותו מקום? מהי משמעות התשובה? תחילת הפתרון טמונה בדבריו של שלמה המלך שבחכמתו אמר: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). אמנם "האדם" שעליו כותב שלמה הוא האדם הראשון שטבעו היה ישר וטוב ובכל זאת חטא, אולם בדבריו רומז שלמה המלך גם לכל אדם באשר הוא בכל עידן ותקופה בהיסטוריה האנושית ובכלל זה אלינו. כולנו נולדנו ישרים ותמימים בטבענו, אלא שדרכי החיים המפותלים והעקלקלים הפכו אותנו לציניים, לחסרי סבלנות, לחשדניים. המציאות העמידה אותנו במקום מנוגד ומנוכר ליושר הטבעי והפשוט שהיה טבוע בנו, והקריאה ל"תשובה" היא למעשה קריאה לשוב לטבעיות של עצמנו.
ראש השנה הקרב ובא נקשר היטב בתודעה הלאומית וההיסטורית של עם ישראל עם הקריאה לתשובה. התשובה היא למעשה קריאה לעצירה לפרק זמן מסוים, להתבוננות פנימית ולחשבון נפש. מצות היום המרכזית בראש השנה היא שמיעת קול השופר. השופר העשוי מקרן של איל, מזכיר לנו את הטבע ממנו הוא בא, כשקולותיו הבאים במבנה ובסדר קבוע מזכירים את הקלקולים העוברים על האדם במהלך חייו. בתחילה אנו תוקעים תקיעה אחת פשוטה, תקיעה שכמו מרמזת על טבעו המקורי של האדם. לאחר תקיעה זו באים להם הקולות השבורים, הרעועים והסדוקים המזכירים את טלטלות חייו של האדם. אולם לאחר קולות אלו תמיד אנו מסיימים בתקיעה פשוטה ונקייה. התקיעה הפשוטה המסיימת את סדר התקיעות היא למעשה קריאתה של התשובה לחזור ליושר הפשוט והטבעי, לעולם ולחברה טובים יותר. "חזרה בתשובה" היא גם שינוי ההתנהגות האישית- היחס לזולת, לבת או לבן הזוג, לילדינו, להורינו, לעובדים בחברה, לחברים, ליושר וכנות בעסקים, בשינוי הרגלים ובוויתור על תאוות שליליות.
במקביל ראוי לזכור כי בקול השופר של ראש השנה ישנו מימד נוסף: השופר הוא הכלי ביהדות באמצעותו מכריזים על המלכת מלך: "וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכים א, א, לט). ראש השנה הוא יום של המלכתו של בורא העולם כפי שנאמר בתהילים: "עָלָה אֱלֹקים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (תהילים מז, ו). משמעות הדבר היא כי בתקיעת השופר יש גם מן המימד הלאומי ולא רק האישי. הקריאה להתבוננות ולתשובה כוללת בתוכה גם הסתכלות ובירור בכל המעגלים הקשורים לזהותנו הלאומית, לארץ בה אנו חיים ולמדינה אליה אנו שייכים. זוהי קריאה לבחינה מחודשת של הקשר שלנו למורשת, להיסטוריה ולתרבות היהודית והישראלית. מה אנו באמת יודעים עליהם? על מה ולמה אנו נאבקים כאן כבר שישים שנה? להיכן בדיוק הולכת הקבוצה הגדולה, המגוונת והמורכבת המכונה עם ישראל? ולהיכן היא צריכה ללכת בהקשר ההיסטורי הרחב שלה?
לא פשוט כלל וכלל לשנות הרגלים, קשה לבקש סליחה ולהודות שטעינו, מסובך להעמיק במחשבות על זהות לאומית והיסטורית, אבל התורה בפרשתנו כבר קבעה כי "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים ומרבני צהר
