"אמר רבי אבהו, גדולה תשובה שקדמה לבריאת עולם, שנאמר, בטרם הרים יולדו תשב אנוש עד דכא" (מדרש תהילים מזמור צ)
מושג התשובה נתפש בד"כ כפעולה של תיקון חטאים, עוונות ופשעים. ע"פ תפיסה זו, בעולם אידיאלי, אין כל מקום לתשובה, שהרי לכאורה זהו עולם נטול חטא. אם כך הוא הדבר,הרי שהמדרש לעיל תמוה ביותר. אם התשובה הינה רק כלי לתיקון, מדוע נבראה היא לפני העולם? מהו תפקיד התשובה במציאות אידיאלית?
דומה שעל מנת להבין את סודה של התשובה, עלינו לחדור, ולו במעט, לסודה של הבריאה. אחד מיסודותיה של תורת הקבלה הינו יסוד "שבירת הכלים". משל "שבירת הכלים" מתאר מצב בו דוחסים תוכן לתוך כלי, מעל ומעבר ליכולת הקיבול שלו. התוצאה הטבעית, כמובן, הינה ניפוץ הכלי לרסיסים. כך גם בבריאת העולם, כאשר ברא הקב"ה את עולמו, הכניס בו השפעה אינסופית מאחר ואין שעור וגבול לרוחניות. ברם, העולם בהגדרתו הינו מציאות מוגבלת המעלימה את הקב"ה. אשר על כן, אין ביכולת העולם להכין את התוכן והעולם נשבר ונופל. מני אז, תכלית האנושות לתקן את העולם, לאסוף את השברים ולבנות מחדש את הכלי אשר יכיל בסופו של דבר את כל התוכן האלוקי האינ-סופי – "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
תהליך זה מתחולל גם בבריאת האדם. " דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו …ומלמדין אותו כל התורה כולה …וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" (נדה דף ל:). התינוק רוכש במעי אימו את כל התורה כולה, אך בשעת הלידה, על המשבר, מתחוללת השבירה וכל התורה משתכחת. מני אז, שואף האדם לרכוש ולשחזר את כל התורה שאיבד, על שתהיה נצחית בקרבו. כך גם בבריאת על ישראל, הקב"ה ירד על הר סיני והרעיף עלינו את כל טובו האינסופי, ברם לא היינו אנו מסוגלים לקלוט זאת ועל כן באה השבירה – שבירת הלוחות.
התשובה הינה כח משיכה רוחני הטבוע בנו עוד טרם היצירה ומושך אותנו לעלות כלפי מעלה. כח התשובה דוחף אותנו תמיד להתקדם ולהשתפר, עד אשר נגיע לריבונו של עולם בבחינת "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". עצם העובדה שנבראנו במדרגה המקסימלית, מטביעה בנו את הפוטנציאל לשחזר מדרגה זו כאן בעולם, ולהביא את העולם למדרגתו הנצחית – לתחיית המתים.
במובן הזה, תשובה אינה רק חזרה כי אם גם ובעיקר – התקדמות. מובן הוא שאדם שחטא, צריך ראשית לחזור למדרגה בה עמד לפני החטא. אך זהו רק פן חלקי של התשובה. גם אדם שלא חטא באופן תיאורטי, חייב לעסוק בתשובה כיוון שהוא חייב לשוב אל מקורו – אל התורה שניתנה לו בילדותו, וכן חייב הוא להשיב את העולם למקורו האינסופי. תשובה היא בראש ובראשונה תהליך של התקדמות בלתי פוסקת והתפתחות אין סופית.
"התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא. בתוך חפץ זה חבוי כח-חיים של התגברות על המדה המוגבלת של ההויה ועל חולשותיה. והתשובה הפרטית, של האדם היחיד, וקל וחומר של הצבור, שואבת היא את כחה ממקור חיים זה, שהוא פועל תמיד בעוזו פעולה בלתי פוסקת" (הרב קוק, אורות התשובה ו, א)
בראש השנה, עתידים אנו להמליך עלינו את ריבונו של עולם. בכל שנה מחדש, מנסים אנו להביא את הגילוי האלוקי האינ-סופי לעולם ע"י תקיעת השופר – "אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון". לאחר הבזקת האור האלוקי של ראש השנה – "אורי – זה ראש השנה", באה הדרישה של שבת שובה – "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" . עבודת עשרת ימי התשובה הינה לקנות את ההארות של ראש השנה ולהפכם לחלק טבעי מאיתנו, עד אשר נגיע לישועה ביום הכפורים – "ישעי – זה יום הכיפורים".
הבה, נאחוז חזק באור האלוקי אשר יורעף עלינו בראש השנה הבא עלינו לטובה, נבקש מהקב"ה בכל לבנו "אל תסתר פניך ממני – אל תט באף עבדך", ונזכה כולנו לישועה של הפרט והכלל בבחינת: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי – לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.
הרב רונן נויבירט הוא מנהל פרויקט הקהילות של ארגון רבני 'צהר'
