ש: איפה אנחנו בחגים?
ת: אצל ההורים שלי.
ש: מה? שוב פעם? את בטוחה? לא היינו אצלם שנה שעברה? …ואחותך גם תהיה שם?
ת: נו, מה אתה חושב…..?
אוף..
שיחה שכזו, או דומה לה, התנהלה ועוד עתידה להתנהל ברבים מהבתים בישראל לקראת החגים שבפתח. המרכיב המשפחתי של תקופת החגים, שבמקורו אמור לתת מימד נוסף למועד ולחוויה, לעתים עושה בדיוק ההפך. במקום להעצים את השמחה הוא גורע ממנה. במקום להגביר את הרוחניות הוא משכיח אותה. במשפחות רבות הוויכוחים סביב החגים והאירוח גורמים למצב הפוך בתכלית מזה שהחגים אמורים להשרות עלינו. הכעסים, ההיעלבויות וה"ברוגזים" שמסביב השאלות "מי מוזמן למי", "מי מכין מה", "מי ישב ליד מי" ו"מי הביא מה למי", מוציאים לרוב לכולם את החשק, ובוודאי שאינם תורמים לשיפור המידות או למחילה.
אינטנסיביות המפגשים המשפחתיים במהלך החגים מהווה ללא ספק נייר לקמוס למערכות היחסים שלנו עם בני משפחתנו. אולם במקום לבקר ולבחון את התנהגותם של אחרים כלפינו ובמקום לבחון את העמידה שלהם בציפיות שלנו, אולי כדאי שנבחן את ההתנהגות שלנו כלפי האחרים תוך שאנו מנסים להבין מה הם מצפים מאיתנו. מטבע הדברים אנו נוטים להיות מאוד אגו-צנטריים, כלומר ממוקדים בעצמנו, בצרכים שלנו, בנוחות שלנו ובמה שעושה לנו טוב. לא תמיד קל לנו לצאת מעמדה זאת ולהעיף מבט על אחרים ולבחון את הצרכים והרגשות שלהם ובאיך שהם תופסים אותנו.
קל להתמקד בדברים שבהם השני לא בסדר. במה הוא אמר, עשה, והכי חשוב במה הוא חשב. קשה לנו לבחון את ההתנהגות שלנו, להעביר ביקורת על עצמנו. זה קשה וכואב – אבל זה חיוני. בלי התבוננות עצמית אין אפשרות לגדול ולהתפתח. אם נדע להודות בטעויות שלנו ולבקש סליחה, סביר להניח שגם ההתנהגות של מי שעומד מולנו תשתנה. הסיכויים שלנו לשנות את עצמנו טובים בהרבה מהסיכוי לשנות את הזולת. אנחנו יכולים לאמלל את עצמנו ברחמים עצמיים על כמה לא אוהבים אותנו, לא מתייחסים אלינו כראוי, לא מכבדים אותנו ועוד. גישה שכזו תוביל בהכרח לתחושה גרועה של אומללות. לעומת זאת, אנו יכולים לשלוט בעצמנו ולהימנע מהערות טיפשיות וקטנוניות שעלולות להוציא אותנו משלוותנו.
ישנם מספר דרכים בהן ניתן להימנע מהתדרדרות למצבים שבהם הפגיעות והכעסים הורסים את החג והופכים את הימים הנוראים לימים נוראיים.
1. פרופורציה – רוב הזמן אנו לא זוכרים מה חשוב בחיים. רוב הזמן אנו נתפסים לדברים קטנים ושוליים ומעצימים אותם הרבה מעבר למה שהם– העכבר מוליד הר. גם כאשר קרוב משפחה פוגע בנו, יש להיזהר שלא להפוך את הפגיעה הזאת לדבר הכי מהותי בקשר. אין ספק כי מעשים ומלים כואבים, אולם יש לבחון את המעשה והאמירה בהקשר הרחב ולשאול את עצמנו האם אותו בן משפחה באמת "שונא" אותנו? האם באמת לא אכפת לו? או שאולי מדובר במשהו אחר לחלוטין?
2. קבלה – מאחר שאי אפשר ל"הנדס" אנשים כרצוננו, אין לנו ברירה אלא לקבל אותם כפי שהם. זה לא אומר שאנחנו צריכים לאהוב כל מה שאנשים אחרים עושים, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לצפות שכולם יהיו כמונו.
3. הבלגה- לא צריכים להגיב לכל דבר ולכל אמירה. אנשים עושים דברים מעצבנים. ככה זה. אם אנחנו משוכנעים כי התוכחה שלנו לא תעזור לשנות את המצב, אז חבל על האנרגיות והעצבים, או כפי שאמר לי פעם חבר: להתעצבן פירושו להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים…
בסיכומו של דבר, אם נהיה שלמים עם עצמנו, עם מעשינו, עם צורת הדיבור שלנו ועם המוסר שקבענו לעצמנו, הרי שלא כ"כ משנה מה אחרים אומרים או עושים. מעל לכל אנו צריכים לדעת שבהתנהגות ובהתנהלות שלנו אנו נותנים לילדינו דוגמא אישית שבבוא היום גם הם יעתיקו אותה.
ראש השנה ויום כפור מהווים תקופה להתבוננות פנימה, לא רק בדברים שבין אדם למקום, לא רק בדברים שבין אדם לחברו אלא גם (ואולי בעיקר?) בדברים שבין אדם למשפחתו. לא חייבים לחכות להגשמות התפילות והאיחולים לכך שתהיה לנו שנה טובה. אפשר להתחיל כבר עכשיו בהכנות לכך בקרב המשפחה.
ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, משמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
