משנה: העיסוק בזכויות אדם נתפס לא פעם כחלק ממגמה מערבית המבקשת לטשטש ולמחוק את ההבדלים שבין בני אדם ולאומים בבחינת "שפה אחת ודברים אחדים". האם זכויות אדם ויחסים בינלאומיים הם אכן סוג של מגדל בבל מודרני? הרב בני פרל, חבר הועד המנהל של האגודה לזכויות האזרח בישראל, עונה.
בקהילה הדתית לאומית לא כל כך אוהבים את ארגוני זכויות האדם. בדרך כלל, נתפשים אלו כמי שתומכים באויב. הדבר לא מאפיין רק את הקהילה שלנו ולא רק את המדינה שלנו, כל מי שבידו כח ונשק, לא ממש אוהב זכויות אדם. החזק אוהב ביקר את הזכויות של עצמו. החלש דווקא רוצה לראות ארגונים הדואגים לזכויות.
אבל למדינה היהודית יש בעיה נוספת קשורה בכך שארגוני זכויות אדם פועלים על פי עקרון השוויון, ועקרון זה מנוגד בתכלית לעקרון הלאומי. בעוד הלאומיות מדגישה את הייחודיות, השוויון מטשטש את ההבדלים שבין בני האדם.
ארגוני זכויות הם רעיון חדש שהתחיל בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. יש הטוענים כי אילו שיח הזכויות היה נפוץ טרם מלחמות העולם, ההתנגדות לזוועות הייתה חוסכת חיים של מליוני בני אדם. לדעתי אין ממש ברעיון זה. עם כל הרצון הטוב, לרשע סדר יום משלו וסדר יום זה לא כולל רעיונות של שוויון. יחד עם זאת, אין ספק כי הרעיון שבני האדם שווים מבחינת זכויותיהם הוא רעיון הפוך לגמרי לתורת הגזע. לפילוסופיה הגרמנית שהתאפיינה ברעיונות הומאניים, היה חסר השיח של זכויות אדם.
עובדה זו מעלה את השאלה על מה עלינו לוותר: האם על עקרון השוויון או אולי על הלאומיות? ובכן, נראה כי לא נאלץ לוותר על אף אחד מהם, וזאת לאור דברי הנצי"ב המפורסמים על חטאם של בוני מגדל בבל. לדעתו של הנצי"ב, בוני המגדל חטאו בכך שרצו לייצר חברה של "שפה אחת ודברים אחדים", או במילים פשוטות: חברה שבה שולטת זהות מוחלטת בין כולם. משמעותה של חברה שכזו, לדברי הנצי"ב, היא התנגדות לבעלי דעה הפוכה ולחריגים מכל סוג שהוא, כשהתנגדות יכולה בנקל להתדרדר לאלימות.
והנה הרעיון שבני אדם שונים הוא רעיון יסודי בתפיסת העולם של זכויות האדם. דווקא משום שבני אדם שונים בטבעם, עלינו לאפשר שונות זו במידה שווה לכל. עיקרון זה המכונה "זכות ההגדרה העצמית" מציע לנו לראות את כל בני האדם כשונים ולעמוד על כך שיוכלו לממש שונות זו, וכשם שיש זכויות ליחיד יש זכויות גם לקולקטיב- לעם ולאומה. אבל זכות אחת אין לא ליחיד ולא לקולקטיב- והיא הזכות למנוע מזולתו לממש זכות זו.
זאת ועוד: הקולות של ההיסטוריונים החדשים, התיאוריות של הפוסט קולוניאליזם ושל שלל שוללי זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, מתעלמים מכך, שמניעת זכותם של היהודים (כלאום) למדינה יהודית משלהם מאיימת על זכותו של כל קולקטיב להגדרה עצמית.
צריך לזכור כלקח נורא את דור המבול: אפשר וצריך לדבר בשפות שונות, העונש של בלבול השפות הוא התיקון של עוון השפה האחת והדברים האחדים.
גם במדינה יהודית צריך לאפשר קולות רבים (ובתנאי שאלו לא מאיימים על קולות אחרים) עצם הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית אינה אמורה לייצר אפליה כנגד אף ציבור אחר, ובכלל זה הציבור הערבי. יש לדאוג למתן אפשרות דומה לחינוך, השכלה, שירותי בריאות ורווחה, תחבורה, פרנסה וכיוצ' לכולם: עניים כעשירים, עולים חדשים כוותיקים, ערבים כיהודים, תושבי פריפריה כיושבי מרכז הארץ. הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית אינה מחייבת שלילת זכויות והתעמרות במי שאינו יהודי. והיא מחייבת גם הכרה בזכות של כל קבוצה להיות מה שהיא בוחרת להיות ולא מה שאנו רוצים שהיא תהיה.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה התיכונית- מדעית לאומניות בת"א וחבר הוועד המנהל של האגודה לזכויות האזרח בישראל
