בשבועות שקדמו לסיומה של שנת תשס"ח, התחלנו לעסוק במדור זה ברעיונות ממצות הקהל, שגדולי ישראל החילו את שמה גם על השנה השמינית- שלאחר השמיטה וקראו אותה- שנת הקהל.
עם סיום קריאת התורה במעמד הקהל, היה המלך מברך שמונה ברכות: "על התורה, ועל העבודה, ועל ההודיה, ועל הרגלים, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכהנים, ועל שאר התפלה" (משנה סוטה ז, ז- ח). את הברכות הללו ברך גם הכהן הגדול מספר ימים קודם לכן, עם סיום קריאתו בתורה. אלא שבמקום הברכה על הרגלים, בירך הכהן הגדול על מחילת העוון.
בתלמוד ירושלמי, מפורטות הברכות: "על התורה – הבוחר בתורה, על העבודה – שאותך לבדך ביראה נעבוד. על ההודיה – הטוב לך להודות, על הרגלים, על המקדש – הבוחר במקדש, ואמר רבי אידי: השוכן בציון. ועל ישראל – הבוחר בישראל. ועל הכהנים – הבוחר בכהנים. ועל שאר תפילה תחינה ובקשה שעמך ישראל צריכין להיוושע לפניך, ברוך אתה ה' שומע תפילה" (ירושלמי יומא ז, א). נוסח הברכות קבוע וידוע, וכנראה כאן הנוסח הראשוני מזמן בית שני של הברכות המוכרות הללו, וכפי שאת חלקם אנו מברכים גם כיום. זאת למעט הברכה האחרונה "על שאר התפילה". היא פתוחה לליבם והבנתם של המלך בעת מעמד הקהל, ושל הכהן הגדול ביום כיפור. המלך: "מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול" (רמב"ם הל' חגיגה ג, ד), והכהן הגדול: "אומר תפלה ותחנה ורנה ובקשה כפי מה שהוא רגיל" (רמב"ם הל' עבודת יום הכיפורים ג, יא). אכן כן, הכהן הגדול רגיל יותר בתפילות כאלה מאשר המלך. לאחר כל הבקשות הם היו חותמים את הברכה: "וחותם בה – הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכין להושע, ברוך אתה ה' שומע תפלה".
על מה הם היו מתפללים? על איזה תשועה ייחודית לה זקוק עם ישראל, הם היו מבקשים? המפרשים מציעים פירושים שונים ומגוונים. ברכות לטובת הכלל, ולאומה, או ברכות אישיות: "מתפלל לתשועת ישראל ושינחילם ה' נצחון" (רמב"ם, פירוש המשנה יומא ז, א); "תפלה ותחנה ובקשה דרך כלל שיושיע ד' את ישראל, וכולל דברים הצריכים להם לפי הזמן" (המאירי, יומא סח ע"ב); "שיושיע הקב"ה לכל יחיד מצרתו" (תפארת ישראל, סוטה פרק ז, יכין אות מז).
יתכן עוד שהתשועה מכוונת לגשם. בולט לעין, שבתפילת יום הכיפורים, היה הכהן הגדול מתפלל בתפילתו הקצרה בהיכל על הגשם: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה. ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו". וכבר שאלו: "צריך טעם מפני מה התפלל על גשמים יותר מכל דבר" (גבורת ארי, יומא נג ע"ב). התשובה היא שגשמים בעיתם ובזמנם, לפי הצורך, ובכמות הראויה, היא בסיס קיומי לחיים אנושיים. כך הסביר הרמב"ן את ברכת התורה "ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד) – "הקדים דבר הגשמים, כי בבואם בעתם כאשר יאות, יהיה האויר זך וטוב, והמעינות והנהרות טובים, ויהיה זה סיבת בריאות לגופים, והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן כאשר יאמר: 'ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו', והנה עם זה לא יחלה האדם ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם. כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו כימי האדם, והנה היא גדולה שבברכות" (רמב"ן ויקרא שם).
גם בימי חג הסוכות, מתפללים על הגשם, ופיוטים רבים אותם אומרים בעיקר בהושענא רבה, כשהקריאה החוזרת היא: "הושע נא", נאמרים על הגשם. יתכן אם כן להציע, שחתימת הברכה האחרונה, שגם בה ביטוי דומה ל"הושע נא"- "הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכין להושע ברוך אתה ה' שומע תפלה", מתמקדת בברכה על הגשם. כשמתברכים בגשם בעיתו ובזמנו, זוהי הגדולה שבברכות כדברי הרמב"ן, ועל כן על כך היו מברכים- מתפללים, הכהן הגדול ביום כיפור, והמלך בחג הסוכות.
תפילה על הגשם משמעותית יותר אצל מלך מאשר אצל הכהן הגדול. המלך קרא בתורה בפני כל העם במסגרת הקריאה שלו, את פרשת "והיה אם שמוע", שם ברורה התלות בין שמירת מצוות ושמיעה בקול ה', לבין ירידת הגשם. כעת, עם סיום הקריאה, הוא מתפלל שוב על הגשם שירד בשנה זו, ובודאי שהדבר נצרך ביותר לאותם חקלאים ששבתו והובירו את שדותיהם. המסר הערכי מהקריאה בתורה על הגשם שיורד או לא יורד, ותלותו בשמיעה בקול ה', מחלחל אצל השומעים וגם אצל המלך עצמו, המנהיג ומוביל את חיי המשק והכלכלה. מים הם בסיס חיוני לכל, ומבלעדיהם אי אפשר להניע דבר. המלך מתפלל על מים, ולא מנסה להתפיל מי ים. הוא קורא ל"מטר ארצכם בעיתו" ולא ליבוא מים מארצות שכנות, ואף לא על "קו אדום" וחסכון במים. שמירת התורה והמצוות הם הערובה למים בכמות ובאיכות רצויה ונדרשת.
"למען תמים בדורותיו, הנמלט ברוב צדקותיו, מוצל משטף בבא מבול מים, הושע נא והושיעה נא אבינו אתה"
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה- מכון לב ירושלים ומרבני 'צהר'
