לפני כשש שנים פנה אלי עורך העיתון שבו עבדתי, באותה תקופה, ובקש ממני לכתוב כתבה על תופעת ריבוי הגירושין לאחר החגים. מדובר בתופעה מוכרת בכל העולם, כשבישראל היא באה לידי ביטוי בעיקר בתקופות שלאחר ראש השנה ופסח; זמנים שבהם אחוז תיקי הגירושים שנפתחים גבוה בכ-60% ביחס לתקופות אחרות בשנה. פניתי אז לעזרה לעמיתתי לעיתון, הפסיכולוגית גאולה גרוסמן, שהפנתה אותי לפסיכולוג ד"ר דניאל גוטליב. כך קרה שכתבה בודדת, הפכה בסיס להיכרות ארוכה וענפה ביני לד"ר גוטליב, שעם הזמן התפתחה לידידות שיש לה, כידוע, גם ביטוי שבועי מעל דפים אלו.
החלטתי לפתוח בגילוי הנאות הנ"ל, ולו משום שיש משהו צורם בכתיבת סקירה על ספר שכתב ידיד. אשר על כן, אני מקדים ומודה כי אני משוחד, ולכן זה המקום והזמן של כל מי שמחפש סקירה נטולת פניות לפרוש מהמשך הקריאה.
"קולם של ילדים" הוא ספרו הראשון של ד"ר גוטליב, שבנוסף להיותו פסיכולוג קליני משמש גם כמטפל משפחתי מוסמך. השילוב שבין השניים אפשר לו במהלך השנים להגיע לרבדים של שיחה שלא תמיד זמינים בטיפול רגיל, כשהספר החדש, העוסק באמירות ותחושות של ילדים לזוגות מתגרשים, הוא דוגמא לכך. גירושין הוא תהליך משברי כואב ש במרכזו עומדים שני בני הזוג. מאחר והם השחקנים הראשיים ב"סרט", לא פעם קורה שקולם של שותפים אחרים בתהליך לא נשמע ולעיתים אף מוחרש. מסתבר שאת מה שילדים להורים מתגרשים מוכנים לומר לפסיכולוג בשיחה סגורה הם לא יהיו מוכנים לומר בצורה ישירה להורים. ההורים שמתגרשים אמנם מדברים רבות על טובת הילדים, אולם לא תמיד ערים לצרכים האמיתיים של ילדיהם ולרגשות המציפים אותם. המבוכה שחשים הילדים במעגלים החברתיים כשהם נאלצים לספר, המבטים שננעצים, ההתמודדות עם אסיפות הורים, מסיבות וימי משפחה, עלולים להיות קשים מנשוא. ישנם קשיים נוספים: מעבר דירה, הניתוק מההורה השני, התרחקות ממעגלים חברתיים ובעיקר חוסר היכולת להבין "איך עשו לי את זה?". כל הנושאים הללו ואחרים אינם חדשים, אולם החידוש בספרו של גוטליב הוא ביכולת לשמוע עליהם מכלי ראשון, בצורה האותנטית ביותר, מפיהם של הילדים עצמם- כפי שהם אמרו אותם בפגישה בחדרו של הפסיכולוג.
לספר ערך נוסף הקשור בעובדה שהמחבר הוא אדם דתי. כידוע, בשנים האחרונות הסטטיסטיקה אינה פוסחת על המגזר הדתי בנושא הגירושין, וכמו בכל נושא – כשמדובר במגזר, ישנם ניואנסים ודקויות שזר לא יכירם: זירת בית הכנסת, הווי החגים, ארוחות שבת רק עם הורה אחד ועוד.
אז למי מתאים הספר?
אין ספק ש"קולם של ילדים" לא יהיה הספר שתקנו כמתנה לחברים או למשפחה לחג הקרוב (אלא אם כן אתם מנסים לרמוז משהו למישהו). מדובר בספר המיועד לאנשים מאוד מסוימים הנמצאים בשלב מאוד מוגדר, ויעידו על כך שני קטעים של אחרית דבר שמצרף ד"ר גוטליב לספרו, שהאחד מיועד ופונה למתגרשים והאחר לילדיהם.
מצד שני, אם כבר הזדמן לידיכם הספר, ראוי לעיין ולקרוא בו שכן רבות מהתובנות שהוא מעלה, באמצעות קולם של הילדים, יש להם מקום ורלוונטיות בכל משפחה. כך למשל, מריבות מתחוללות מפעם לפעם בין כל בני זוג, וכלל לא ברור שחייבים להפוך את הילדים לחלק מהם. האם בלהט הרגע והנושא ראוי לומר כל דבר מבלי להתחשב בנוכחותם של הילדים ששומעים? מה הם חושבים כשהם שומעים אותך מכנה את אמא שלהם בכל מיני שמות וכינויים? מה הם מפנימים כשהם רואים אותך זורקת לעברו מילה משפילה? איזה ערך יש למילה שלכם כהורים כשאתם אומרים להם להשלים או למצוא פשרה כמה שיותר מהר עם החבר או האח, אבל אתם יכולים "לסחוב" מריבה בשתיקה רועמת במשך ימים? למה אנחנו ממהרים "לגייס" את הילדים לטובתנו במריבה התורנית מול בן הזוג? האם ילדים באמת צריכים להיות "בעד" או "נגד" אחד מההורים? שאלות אלו, ורבות נוספות, עולות מעצמן במהלך הקריאה ב"קולם של ילדים", ומכאן גם ההשוואה הבלתי-נמנעת לחיים האישיים של כל אחד מאתנו.
אז גם אם לא כל מריבה מסתיימת על מדרגות הרבנות, קולם של ילדים ממשפחות שבהם "זה כן קרה" יכולים לתרום לכל אחד בהסתכלות על עצמו אל מול בן או בת זוגו. הילדים הם, בסופו של דבר, המראה שלנו על עצמנו, ונדמה שאת התובנה הזאת בעיקר מנסה ד"ר גוטליב להדגיש בספרו.
"קולם של ילדים" הוצאת מלוא, 92 עמ'
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
