טוב, כנראה, כי ככל שהילדים שלנו גדלים, כך השליטה ויכולת ההשפעה שלנו עליהם הולכת ונחלשת לטובת קבלת אחריות שלהם על חייהם. מדובר, אמנם, בתהליך הדרגתי אותו אנחנו מתחילים להרגיש בשנות גיל ההתבגרות עם ההתמרדות האופיינית, דרך בחירת מסגרת בתר–תיכונית כמו ישיבה, מכינה, צבא, מדרשה או שירות לאומי. תהליך זה מגיע לשיאו – או לפחות לאחד מהשיאים שלו – כאשר הילדים הקטנים שלנו – לא משנה אם הם כבר כמעט בני 22, למדו בישיבות תיכוניות פנימיתית ומשרתים בצה"ל כלוחמים –מחליטים שהם רוצים להתחתן. הם לא שואלים אותנו אם להתחתן, עם מי להתחתן ועם איזו משפחה להתחתן, אלא מציגים בפנינו עובדות אתן עלינו להשלים ולהתמודד.
לגבי מתי להתחתן, הרי שבאופן כללי הדבר נתון לנורמות תרבותיות. בציבור הדתי מקובל כי הבנים והבנות מתחילים להתחתן כבר במהלך שנות ה-20 המוקדמות או האמצעיות ואילו "ברחוב שנקין", לדוגמא, גיל הנישואין הממוצע גבוה באופן משמעותי. מצב זה יוצר, לעיתים, לא מעט אמביוולנציה אצל הורים אשר מחד גיסא רוצים לראות את הילדים שלהם "מסודרים" אולם מאידך שואלים את עצמם ואת ילדיהם, "האם אתה באמת מוכן לזה?" מול הורים אלו האומרים "אולי כדאי לחכות עוד קצת" עומדים כאלו עם ילדים לקראת סוף שנות ה-20 שלהם אשר יום יום מייחלים לאותו רגע שבו הבת תחזור הביתה עם אותו בן פלוני אשר יוחד לה 40 יום לפני יצירת הוולד.
ילדינו שחיים בעולם שלנו אינם מתחתנים על פי שידוכים שמארגנים להם ההורים כפי שנהוג עדיין בחלקים מסוימים של האוכלוסייה. אי לכך, אנחנו נתונים לחסדי ילדינו שיביאו לנו חתנים וכלות ראויים וראויות, נאותים ונאותות. אין לנו אלא לקוות כי החינוך אותו הענקנו לילדים במשך 20+ שנים יניב את תוצאותיו לבחירת בן או בת הזוג. עם זאת, היות והבן או הבת הם אלו אשר מתחתנים ולא אנחנו, החתנים והכלות המיועדים צריכים להיות לרוחם של הילדים גם אם הם לא לגמרי לרוחנו.
נישואין מוצלחים תלויים לא במעט במערכת היחסים שמתפתחת בין החם והחותנת לבין החתן והכלה. הורים שאכפת להם מהילדים שלהם, ימצאו את הדרך להסתדר עם החתן או הכלה, לא ישחקו איתם משחקי כבוד, לא ינסו לחנך אותם או להנדס אותם ויתייחסו אליהם באותה מידת כבוד שהם מצפים לקבל בחזרה. יוצא כי צעיר העומד להתחתן צריך לדעת לבחור לא רק את בת הזוג הנכונה, כי אם גם חותן וחותנת הנכונים.
ודאי הוא שאין לנו שליטה על בחירות הלב של הילדים שלנו, עם זאת, ברוב המקרים לפחות יוצא לנו לפגוש את המיועד או את המיועדת מספר פעמים לפני "שעת השין (שידוך?)". בכך מתאפשר לנו להכיר קצת את מי שהולך להיות האב או האם של נכדינו.
עם זאת, לעתים מתאפשר לנו לחוות דעה על המיועד או המיועדת. בתור הורים ואנשים טיפה יותר אובייקטיבים, אנו יכולים להעיר הערות לילדינו אשר יאפשרו להם, אולי, לקבל החלטה מושכלת ושקולה יותר.
מעט השליטה שיש לנו בבחירת בן הזוג מתברר כהרבה מאוד ביחס להשפעה שלנו על בחירת המחותנים. נדמה שלכל אחד מאיתנו יש תמונה בראש לגבי איזה מחותנים היינו רוצים "לקבל" אולם, כאמור, לא רק שהילדים שלנו לא בדיוק שואלים אותנו, אלא שלא בטוח כמה הם בוחנים מרכיב זה.
מערכת היחסים בין המחותנים הינה משמעותי ביותר במערכת היחסים בין שני הזוג הצעיר. ככל שהמחותנים מסתדרים טוב יותר, כך קל יותר לזוג להסתדר ולהתמודד עם הקשיים הפוקדים כל זוג.
זה אינו מובן מאליו כי אנשים אשר לא הכירו קודם להכרזת האירוסין ואשר באים, אולי, ממקומות שונים או מתרבויות שונות, יוכלו או ירצו ליצור ביניהם חיבור ולהפוך לשותפים לפרויקט עם תוחלת של עשרות רבות של שנים.
לכל אחד מזוגות ההורים,יש לבטח חלומות משלו, העדפות משלו ואף אילוצים משלו. לכל אחד דימוי בראש לגבי איך הוא היה רוצה לראות את החתונה של הבן או הבת – המקום, רמת הפאר, מספר האורחים, המוזיקה, הסגנון ואף אופי וזהותו הספציפי של רב מסדר הקידושין.
טובת הזוג הצעיר חייבת לעמוד מול עיניהם של ההורים משני הצדדים. החתונה, בסופו של דבר, איננה של ההורים כי עם של הילדים והיא לא נועדה להיות חלון ראווה עבור ההורים אלא טכס אשר נועד לסמן את תחילת דרכם של הזוג הצעיר. משכך, מריבות בין ההורים על אולם זה או אחר, מנה זו או אחרת או סגנון זה או אחר עומדות בתחילת הניגוד של טכס אשר אמור להשרות אהבה ואחווה שלום ורעות.
והיה וההורים יצליחו לראות את הצרכים של הזוג לפני אלו שלהם, חייהם של הזוג יהיו קלים בהרבה. הם יוכלו להתרכז על בניית הקשר שלהם מבלי לחשוש לגבות של ההורים ומבלי להיות במצב שבו הם צריכים לצודד על הורים מתעמתים. פירושו של הוא שלפעמים יידרש מההורים להתפשר ביניהם ולזכור כי טובת הזוג הצעיר ושמחתם חשובים יותר מההעדפות של ההורים.
במקרים מסוימים אף מתפתחת חברות בין המחותנים אשר איננה בהכרח מסתובבת סביב הזוג הצעיר. יוצא כי גם אם מלכתחילה הם לא נשאלו אם הם רוצים להיות שותפים, בסופו של דבר לא רק שילדיהם מצאו אחד את השני, אלא שהם גם הרוויחו חברים חדשים.
