שאלה:
בננו הבכור, בן 9, הוא ילד מחונן, רהוט ותלמיד מצטיין שעוזר בבית כשמבקשים ממנו. אנחנו מקבלים מחמאות רבות עליו ממורים, שכנים ומכרים ואלו כמובן משמחות אותנו מאוד. לצד הכישרונות הללו יש צד נוסף באישיותו של בננו והוא דעתנות חזקה שלא פעם מובילה לעקשנות . כשהוא מחליט משהו הוא לא מוכן להתפשר, והדבר מתנגש לעיתים עם סדר היום או עם הצרכים של הבית. זה יכול לבוא לידי ביטוי בסירוב ללכת לבית הספר, בסירוב לאכול את מה שיש בבית באותו רגע או לא ללכת לחוג שהוא רשום אליו ושעליו אנו משלמים הרבה כסף. הילד מבטא את עצמו יפה וגם אומר לנו שהוא מוכן לשאת בתוצאות של הבחירות שלו, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו מוותרים ולא כך צריך להיות. האם אנו צודקים? האם יש דרך להתמודד עם סיטואציות שכאלה?
תשובה:
נפתח ונאמר כי הקו המפריד בין עקשנות לנחישות הינו דק ביותר ולעיתים קרובות הינו בעיני המתבונן. זאת ועוד, כאשר אדם עושה משהו הנראה לנו חיובי אנו נוטים לייחס לו נחישות ואילו כאשר הוא עושה משהו הנראה לנו שלילי, אנו נוטים לייחס לו עקשנות. כמו כן, יש לזכור כיבן אדםלא יכול באמת להיות "עקשן" אם לא עומד מולו אדם עקשן לא פחות ממנו.
אתם חווים את הבן שלכם בתור עקשן שאינו נשמע להוראות ושבסופו של דבר מנצח אתכם בכל מאבק. אם במאבקי כוח הוא חזק מכם רצוי שלא לפגוש אותו על המגרש הזה. אדרבה, עם ילדים שכאלו, יש להימנע ככל שניתן מעימותים וזאת תוך כדי שמירה על נורמות, כללים וגבולות. קל מאד להיסחף אל תוך מאבק עם ילד נחוש או עקשן, מה גם שהוא ניחן בכושר דיבור ושכנוע. אשר על כן, יש לנסות להפחית למינימום את התחומים בהם אתם בתור מבוגרים בוחרים להתעקש. עליכם לשאול את עצמכם מה באמת חשוב לכם: האם הרגלי אכילה בבית והליכה לבית הספר הם בעלי משקל דומה? האם שניהם מצדיקים עימות? עימות הוא לא מתכון בריא לילד וגם לא לכם.
טוב יותר תעשו אם תנסו "להיכנס" לראשו של הילד ולנסות להבין מה עומד מאחורי העקשנות שהוא מפגין ומה הוא מנסה לומר לכם בכך. גישה זו נכונה באופן מיוחד כאשר נדמה שההתעקשות היא על דברים קטנים או זניחים. ילד לא פעם לא נלחם על הדבר הספציפי שעליו הוא מדבר, אלא על משהו הרבה יותר כללי כמו מעמד בבית, דימוי עצמי, תשומת לב ועוד. במקרים שכאלו, ויכוח או אפילו דיון מעמיק על נושא ספציפי לא ייתן כל פתרון וישאיר את הילד מתוסכל.
ישנם ילדים שבטבעם הם יותר דעתנים בשל ההזדהות המוחלטת שלהם עם הדעות שהם מביעים. ילדים ברמות קוגניטיביות מעל הממוצע יכולים לראות את העולם בצורה שונה משאר הילדים, ולעתים גם מההורים שלהם. הם נוטים לפתח מערכת עקרונות מאוד מגובשת ולעיתים אף נוקשה. התמודדות עם ילדים שכאלו נעשית לא כשהם בהתקף של התעקשות, אלא כשהם רגועים ויושבים. בצורה זו קיים סיכוי טוב יותר לדבר ולהגיע להבנות והסכמות. במצב שכזה ניתן לבחון היכן ההורים מוכנים להתפשר, באילו תחומים ההורים מוכנים לתת לו לקבוע ומתי הם ימשיכו לקבוע עבור הילד. גם באותם תחומים שהם בגדר קווים אדומים, הורים יכולים להשאיר לילד מידה מסוימת של שיקול דעת. אם הורים מחליטים כי הילד צריך להכין שיעורי בית כל יום עד שעת השינה, ייתכן וכדאי להגיע להסכם עם הילד כי הוא יכול להכין את שיעורי הבית בכל שעה שירצה ובלבד שיגיע לבית הספר מוכן. חשוב לזכור כי ילד אשר נוטה לעקשנות מבטא לפעמים בכך צורך בעצמאות ולהורים כדאי לבחון באיזה תחומים ניתן לאפשר לילדים תחושה שכזאת. על ידי עצמאות ילד יכול גם ללמוד את משמעותה של האחריות.
אם לסכם: הורים יתמודדו טוב יותר עם עקשנות של ילדים אם ינסו את השלבים הבאים:
1. להבין מה בעצם הילד צריך – שזה לא בהכרח מה שהוא אומר שהוא רוצה.
2. לא ליפול ב"פח" של הילדים המנסים לגרור את ההורים למאבק כוחות – בין אם הם מנצחים ובין אם אתם מנצחים, נוצרת אוירה לא בריאה.
3. לברור היטב באיזה תחומים אתם מחליטים להתעקש ולאפשר לילד לקבל את החלטותיו בתחומים אחרים כל עוד והחלטות אלו סבירות גם אם לא לרוחכם.
4. אם אתם קובעים כללים, תהיו בטוחים שהם מספיק עקרוניים לכם על מנת שתהיו מוכנים ללכת "עד הסוף". התקפלות לעקשנות של ילד מתפרש בעיניו כחולשה. לעומת זאת, כאשר הורה יוזם מתן חופש בחירה, הוא נתפס כחזק יותר.
ד"ר דניאל גוטליב הוא מטפל משפחתי ופסיכולוג קליני ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה
